אני עינת אקר, בת 31, תסריטאית ומוסיקאית, רווקה תל אביבית עם חבר, זאת שעד לפני 9 חודשים עוד הקפיצה צ'ייסרים של ג'יימסון ובעטה שירי רוק על הבמה באוזן בר. כן, זאת שמרד גיל ההתבגרות שלה אף פעם לא חשב להסתיים; זאת שעישנה סיגריות בשרשרת ותמיד הייתה חמושה באיזה שרשרת רוקיסטית על הצוואר; זאת עם החולצות השחורות והשיער האדום; זאת שהיו לה תמיד כוכבים בעיניים וניצוץ בלב שיום אחד זה יקרה והיא תצליח עם המוסיקה שלה, זאת שחשבה שכל החיים זאת מסיבה אחת גדולה וחגגה את הרגע. עד שהגיע מקל אחד עם שני פסים ושם פס על הכול.
המקלון המרושע הראה שני פסים
אז למי שהכיר אותי בעברי ולמי שלא, זה הרגע שלי "לצאת מהארון" של ההריון ולספר לכם שאני בחודש שמיני (!) וכן, אם הייתם מספרים לי את זה לפני שנה, הייתי נקרעת מצחוק ואומרת לכם למזוג לי עוד צ'ייסר. אבל זה באמת קרה. וזה באמת קורה. והאמת שאני כבר לא זוכרת איך נראה אלכוהול וכמה לעזאזל עולה מרלבורו לייט.
אז איך הכול התחיל? לפני חצי שנה בערך, התחלתי להרגיש לא טוב, הייתי עייפה והיו לי בחילות אבל חשבתי שזה קורה מאלף סיבות אחרות, בסוף כשנגמרו לי הסיבות ואימא שלי זרקה בפעם ה-800,000 לאוויר שאולי אני בהריון וכדאי לבדוק, קניתי בדיקה ביתית רק כדי להשתיק את אימי היקרה ולהפתעתי המקלון המרושע הראה שני פסים. אני בהריוןן. אז קניתי עוד 4 כאלה רק ליתר ביטחון. אבל משום מה כולן הראו את אותו הדבר.
חבר שלי ואני הסתכלנו על המקלות האלה כמו שני ילדים אבודים והבנו שזהו רגע מכונן בחיים, וכיאה לרגע מכונן בחיים - הוא התחיל לצחוק ואני התחלתי לבכות. האמת שלא באמת הבנתי באותו הרגע מה זה אומר להיות בהריון? מה זה אומר בכלל להיות אימא? ומה זה אומר להביא ילד לעולם? כמה שינויים, כמה אחריות, כמה הורמונים, כמה משקל יש למקל הקטן הזה. רק הבנתי שמשהו ממש גדול מרחף מעלינו וצריך להחליט מה לעשות איתו, ובתור אחת שקשה לה להחליט איזה רול סושי להזמין (עוד משהו ששכחתי איך הוא נראה) ועלולה להתחבט בזה שנים, ידעתי שמשימה קלה זאת לא תהיה.
ומה אם ניפרד?
ואכן זה היה קשה. מאוד. ההחלטה הכי קשה שלקחתי בחיים שלי. כי הפעם לא מדובר רק בחיים שלי וכל בחירה היא קשה לכאן או לכאן. היו לנו רק שבועיים להחליט כי גילינו יחסית מאוחר, ותוסיפו לזה את העובדה שאני נערת רוק והוא רואה חשבון ואת הפרט הקטן שהכרנו רק כמה חודשים לפני כן.
ומה יהיה אם לא נסתדר וניפרד? ומה יהיה אם נפסיק את ההריון ומשהו ייפגע לי בגוף? ומה יהיה אם אנחנו לא מוכנים עוד להיות הורים? ומה אם זה מר גורל ולא כדאי להסתבך אתו? ומה עם החיים שלנו? החופש? החלומות? ועוד אלפי "מה אמים" שרצו לנו בראש בלי הפסקה בזמן שהלב של הגמד הקטן כבר התחיל לדפוק לי בבטן, מה שממש לא הקל על התהליך.
בסוף, אין לי מושג איך זה קרה אבל אחרי נצח שנמשך שבועיים, לילות לבנים, ימים שחורים, אלפי שיחות עם חברים, הורים, רופאים, פסיכולוג, המוכר במכולת, החתול שלי, וכל מי שהסכים להקשיב. בסוף, משהו קרא לי להמשיך את ההריון הזה למרות הכול. בואו נקרא לזה תחושת בטן (או הורמונים מטורפים, זה גם יכול להיות). בן הזוג שלי אמר שזאת החלטה שלי וקיבל את זה, אפילו שהיה לו קשה עם הבחירה שעשיתי, ידעתי שאני לוקחת החלטה אמיצה אבל לא יכולתי להפסיק לו את הדופק, פשוט לא הייתי מסוגלת. אז המשכנו את ההריון כנגד כל הפחדים...והמתנחל הקטן – שרד בגבורה.
ממתפללת להפי אנד
היו חודשים לא קלים, ומשבר מאוד גדול, שלי ושלו, שלו עם עצמו, שלי עם עצמי. לפעמים הצלחנו לצחוק על המצב, לפעמים ההורמונים השתלטו עליי וכיבו אותי לגמרי, לפעמים הוא כעס על ההחלטה שלי ולפעמים אפילו אני כעסתי על עצמי שעשיתי את הבחירה הזאת, לפעמים זה הרגיש לי טוב בבטן למרות הכאבים ולפעמים, ברגעים הקשים, הייתי מדברת אל היצור הקטן וזה היה מעודד אותי להמשיך.
הבנתי בדרך שכנראה שזה באמת כואב לגדול, בעיקר אם אתה מגיע מנקודת קיצון אחת לשנייה ב-200 קמ"ש: בכל זאת- הפסקתי לעשן, הפסקתי לשתות, הפסקתי להופיע, הפסקתי לצאת, הפסקתי להיות אני בהרבה מובנים. ובלי קשר, תמיד הרגשתי בפנים שאני קצת שונה, אבל עכשיו ככל שהרגע הגדול מתקרב זה ממש מפחיד אותי, כי כולן עוברות את זה ומתמודדות, ומה יהיה אם אני לא אצליח? מי בכלל נתן לי רישיון להיות בהריון? איך יודעים שאני אהיה אימא טובה? ומתי כל החרדות האלה יגמרו כבר?
אם להיות כנה עד הסוף, אז ממש קשה לי להתנתק מהחיים שלי לשעבר, מהמסיבה הגדולה הזאת שחייתי בה, מהחופש הגדול הזה והספונטניות שאני כל כך אוהבת, ולעבור למשטר אחריות 24/7. תכל'ס, אני מקווה שזה יהיה סיפור עם סוף שמח, כמו צחוק של תינוק ושהכול יסתיים ויתחיל על הצד הטוב ביותר. בינתיים נצטרך לחכות בשקט, להחזיק אצבעות, להסתכל על התקרה, ולספור את הבעיטות שלו לעוד כמה לילות.