"מזל טוב! הגעת לשבוע 38! העובר שלך כבר מוכן לצאת לעולם וזה עלול לקרות בכל יום..." בדיקה חפוזה בשבוע ההריון שלי באתר העירה אותי למציאות.
אוקיי, כבר התרגלתי לזה שגר בתוכי דייר משנה חמוד, שיש לו צרכים משלו, טעם משלו, שעות שינה משלו וקריזות משלו, אבל רק דבר אחד קשה לי להפנים – את העובדה שיש לו קצב משלו לעשות דברים. אז מה אם יש לי יומולדת עוד דקה? אז מה אם בדיוק אנחנו צריכים לעבור דירה? אז מה אם אני באמצע צילומים בעבודה? זה לא ממש מזיז ליצור הקטן ולאפליקציה.
אני עלולה להתפוצץ בכל רגע
בימים האחרונים אני מרגישה כמו פצצה מתקתקת מהלכת, כאילו כל שנייה אני עלולה להתפוצץ באמצע הרחוב כמו איזה מחבל מתאבד ולא ברור לי למה, לעזאזל, נותנים לי להסתובב חופשי.
"מאמי, את צריכה להיות רגועה, זה לא בריא להיות בסטרס בחודש תשיעי", אומר אסף, האבא של הדייר הקטן, "כן, בטח", אני חושבת לעצמי. אני רוצה לראות את הגבר שהיה נשאר רגוע בשבוע 38. בעצם גם בשבוע 8 זה היה מספק אותי.
בקיצור, מצטערת, לא יכולה. המחשבה המאיימת שבכל רגע נתון ההוא שם יכול להחליט שמתאים לו לעשות סיבוב דאווין מחוץ לרחם שלי - מפחידה אותי בטירוף. ולא, אני לא מצליחה להחליט מ היותר מפחיד כשהוא בפנים או כשהוא בחוץ?
לפני שטמטמת ההריון שלי משתלטת גם עליכם, בואו נבהיר כמה נקודות חשובות. בגלל שהיורש העתידי לא בדיוק תוכנן, גם התאריך בו הוא התהווה לא בדיוק ברור, כלומר קיים טווח של שבוע שבו הוא אמור להיוולד. תוסיפו לזה שלפעמים בלי קשר לכלום בא להם להקדים קצת או לאחר בשבועיים או חודש רחמנא ליצלן, המשוואה עם כל הנעלמים האלה מביאה אותי למצב חסר האונים, שבו אני מוצאת את עצמי יורדת לפיצוצייה עם תיק הלידה שלו.
חודש תשיעי, יומולדת, דירה זמנית וחתול עקשן
אז מה עושים בכל זאת? פרה פרה (בחיים לא הזדהיתי עם הביטוי הזה כמו ברגע זה). בקשר ליומולדת- חגגתי יומולדת מצומצמת. ויתרתי על אלכוהול, מקומות חשוכים, ערימות של חברים או בקיצור על המסיבות הגדולות שגם ככה תמיד עשיתי בכוח (בינינו, לפעמים הריון זה אחלה תירוץ להיפטר מהרגלים מפגרים).
בכל זאת, אם הוא יחליט להקדים ולקחת גם את היום שלי בשנה, חוץ מאת שארית חיי כפי שנשמות טובות כבר הזהירו אותי ("תראי אין מה לעשות, כשיש לך ילד החיים הפרטיים שלך נגמרים"), עדיף שאהיה מוקפת בחברים הכי טובים שלי וברדיוס של איכילוב.
אחרי היומולדת הגיע מעבר הדירה. קרה שהיינו צריכים לפנות את הדירה שלנו בראשון לחודש, מה שאומר שנאלצתי לעבור דירה בחודש תשיעי, אני והארגז הגדול מקדימה. האמת? זה רק נשמע מפחיד אבל בתכל'ס ככה זכיתי לגלות שבתוך הבן זוג שלי חבוי בן זוג ממש חמוד ואחראי שלקח על עצמו את כל פרויקט ההובלה, האריזה, ושות', ואני יכולתי לשבת בצד בשקט ולהרגיש סופסוף כמו אישה בחודש תשיעי חסרת כל תועלת. זה היה נפלא.
הבעיה היא שלא בדיוק עברנו דירה. יותר נכון, החפצים שלנו עברו דירה, אבל אנחנו נכנסים אליה רק בעוד שבוע. אז איפה אנחנו גרים כרגע? או. כרגע אנחנו גרים בסאבלט דירת רווקים תל אביבית, מה שמאוד מסתדר עם אווירת ימי הרווקות האחרונים לפני שבא הילד והכל עומד להשתנות, אבל קצת פחות מסתדר עם "אמאלה, מה יקרה אם ירדו לי שם המים?!"
תוסיפו לזה גם את החתול היקר שלנו ,שהוגלה לצפון עקב המעבר הזמני, ופתח בשביתת רעב שלא הייתה מביישת את גנדי. נאלצנו להחזיר אותו לעיר הגדולה, הכי קרוב לאבא. הכי קרוב למיטה שלנו.
אולי נגמור כבר עם הבלגן הזה?
אז בשל התנאים ולאור המצב, אני פונה ללב של הג'וניור ואומרת לו לחכות עוד קצת, ממש עוד קצת עד שהוא יצא החוצה ואבא ואימא יקנו לו עוגה. או לפחות יהיה להם בית. מצד שני, השרב של יולי והצירים המוקדמים גומרים אותי ואני בקושי סוחבת את עצמי לעבודה, אז אולי עדיף שהוא בכל זאת יצא עכשיו ונגמור עם כל הבלגן הזה?
ניסיתי להתייעץ עם אימא שלי בעניין והיא אמרה לי בנון שלאנט: "מה הבעיה עינתי? את רוצה שהוא יצא עכשיו? תרימי מכונת כביסה". וואו. איך לא חשבתי על זה קודם. איך עברתי ליד מכונת הכביסה ולא הבריק בי הרעיון שהנה הפתרון לסיום ההריון שלי. איזה מזל שיש אימהות בעולם.
בקיצור, כמו שאתם רואים, אני לא מצליחה להחליט מה עדיף שיקרה, אולי מזל שאף אחד לא באמת שואל אותי כי עד שאני אחליט אם כדאי שיהיה בפנים או בחוץ, הוא בטח כבר יהיה בן שנה.
ודבר אחרון מהלב, הטור הזה נכתב ברגעי כאב שרק נשים יכולות להבין. בגלל שהתחילו לי צירים מאוד חזקים אני יושבת בבית מול המחשב ובין שאגה לשאגה כותבת עוד שורה שמצליחה להסיח את דעתי ממה שמתרחש לי בבטן ובגב. אני לא יודעת אם הגמד הקטן יחליט לצאת היום בלילה או עוד שבוע אבל בכל מקרה, אני מאחלת לעצמי לידה קלה, מהירה ועם כמויות מסחריות של אפידורל.
לטור הקודם שלי: "נכנסתי להריון לא מתוכנן"