בהריון הראשון מאוד רציתי בת. לא בגלל הצבע הוורוד (אלוהים יודע שלצבע הזה התנגדתי בעליל. עד שכמובן נכנעתי לו כמו גדולה), וגם לא בגלל הסיכות והקוקיות, או השמלות והחצאיות. כנראה שזה בגלל שמאז ומתמיד הייתי יותר בחורה של בחורות.
סטרייטית מובהקת אנוכי, אבל בעוד שבנים תמיד נראו לי זן אחר שמדבר בשפה שאני לא מבינה, אני מצדי תמיד הסתדרתי מצוין עם בנות. כך שבסיבוב הראשון - ההתרגשות לקראת גילוי מין היילוד הייתה גדולה והיסטרית ולא הרפתה עד שגילינו.
בנות זה פחות התקפי לב
"את רואה את הצ'ופצ'יק הקטן הזה בין הרגליים?", אמר לי הרופא עוד בשקיפות העורפית, ולעצמי אמרתי באכזבה: "בן? אני בן? איך בן? למה בן? מה עושים עם בן?"."זה אומר שזאת בת", אמר הדוקטור. ואני, פסוקת רגליים בעירום בחלק הפחות מוצלח שלי, הבאתי צווחת אושר, וכמעט ושחררתי נשיקה רטובה לרופא.
הפעם, מודה – הכל אחרת. אין לי העדפה לאף מין. מצד אחד – נחמד שזה יהיה בן, כי זה שונה. וזה אחר. וזה יאזן את הכוחות במשפחה. וגם אלה בטח פחות תקנא, כי מי שיגנוב לה קצת מהמקום יהיה משהו עם בולבול, ולא כמו שלה. ורוב הסיכויים, סליחה על הקלישאה המהלכת, שהוא לא יגנוב לה את בובת שוש הוורודה ולא ירצה להלביש את דורה. ובכלל בן זה טוב, כי אומרים שבן זה ילד של אמא ומאהב שיחמיא לאגו. ויש לי עוד שלל קלישאות לפזר בנושא.
מצד שני – אם זאת תהיה בת, זה גם נחמד מאוד. כי כאמור אני מסתדרת מעולה עם בנות, ברצינות. יש לי אחלה רזומה. וגם יש מלתחה מוכנה ומרהיבה, ויש כבר ניסיון בחיתול נקבות ובת זה טוב, כי אפשר לעשות איתן הכל. וגם הרבה יותר לאט, בעדינות ועם הרבה פחות התקפי לב.
העובר מצוייד כמו אפרו אמריקאי
הפעם, כשהגענו לשקיפות עורפית, רציתי תשובה תקינה. אחרי שקיבלנו אותה (טפו, טפו, טפו), התעניינו במין היילוד. מצד אחד, הלוואי שיכולתי להיות מאלה שמסוגלות להחזיק את עצמן עד הלידה, ורק אז להבין מה גדל לי בבטן כל החודשים האלה. זאת נשמעת אפשרות רומנטית להפליא. אבל היי, אין לי סבלנות לחכות לסוף מאסטר שף כדי לדעת מי הודח, אז אני אחכה תשעה חודשים? אז ביקשנו לדעת.
"אתם רואים את הצ'ופצ'יק הזה בין הרגליים?", שאל אותי הרופא. אותו רופא, אגב. והפעם הוא לא אמר "קטן", והוא גם לא היה צריך להוסיף סופרלטיב אחר לאיבר. זה היה ברור שיש לנו עסק עם בולבולון ואחד אפילו די מרשים. כן, כל אמא אומרת את זה, אבל נראה, אובייקטיבית לחלוטין, שהעובר התקין הזה מצויד כמו אפרו אמריקאי קטן.
בקיצור – יש לנו בן. אז מה עושים איתו? אסכולת האמהות המתחכמות אומרת לי ש"זה בדיוק אותו דבר, רק שבהחתלות – צריך להרים את הבולבול ולהיזהר מפיפי בקשת". ויש גם את המאוהבות שאומרות שאין תחליף לבן, כי זה המאהב הכי רומנטי שאוכל לבקש לעצמי. ולגביי? אני רק מדמיינת את עצמי דורכת על משאיות וטרקטורים ולוקחת את הקטנצ'יק למשחקי כדורגל.
איך שלא יהיה, זה נחמד. מאוד. אחרי הכל, אם אבא של אלה כבר למד לעשות לה קוקיות (עקומות מעט אך יציבות), אין שום סיבה שאני לא אדע מה זה פנדל, לא?
לטור הקודם: "ההריון השני? פשוט עובר לידי"