רציתי. מאוד רציתי. כל כך רציתי ילד, ופתאום זה הגיע - כרטיס לכיוון אחד לעבר הלא נודע. שני פסים ורודים דקיקים שמבשרים על סוף העולם כפי שהכרת אותו.
הבנתי כמה אני לא יודע
זה קרה מהר. רגע לפני שהצלחתי להבין מה אשתי עושה עם מודד החום והטבלאות ליד המיטה כבר היינו בהריון. רגעים כאלה מוציאים את הגבר שבך. וכך, מצאתי את עצמי בוכה במקלחת. שם, בין הטיפות, ניסיתי להבין את המשמעות ולעכל את הדברים, אבל הצלחתי בעיקר להגביר את הפאניקה.
הנחת הייסוד הייתה שרופא נשים טוב יידע להדריך, לייעץ ולהתוות את הדרך. הדוקטור, מצידו, טען שהוא רואה שק חלמון. כיוון שלא הייתה לי שום כוונה להיות אב גאה לחביתה, שאלתי שאלות. לזכותו ייאמר שגם קיבלתי תשובות. רק אז הבנתי שאני לא יודע מה אני לא יודע.
התחלתי ללמוד. גיליתי עולם חדש של ספרים, סרטונים, אפליקציות ומספרים. ארבעים שבועות, תשעה חודשים, שלושה שלישים. שני הורים מבולבלים. אחד עוברינו.
הדבר הטבעי ביותר לעשות היה להתייעץ עם החברים. אלה שהיו שם, שכף רגליהם כבר דרכה על אדמת ההורות ויכולים ללמד על סמך הניסיון שלהם. אלא שהם עוד לא ידעו על המצב החדש: על הבחילות, ההקאות, על הביקור המבוהל במוקד שהבהיר חד משמעית שהזמן זז הכי לאט כשלחוצים. הם לא ידעו כי בהתחלה לא סיפרנו. החשש התמידי מ"מה יקרה אם" היה נוכח כל הזמן.
החשש הזה גרם לי לבקש מאשתי לא לעשות אף פעולה הדורשת ולו מאמץ פיזי קטן ביותר. מצאתי את עצמי חוזר לבצע משימות שהפכו עם הזמן, בלי משים, לנחלתה הבלעדית. סחבתי את הסלים בסופר, שטפתי סירים ומחבתות, תליתי כביסה. למרות זאת הפיכתי הפתאומית לפנקס הקטן לא זכתה לכל הערכה."כל עוד אתה עושה את הדברים בגלל חרדה בלתי מוצדקת ולא בגלל טוב לב אין לי על מה להגיד תודה", הסבירה.
מסתבר שהופכים להורים עוד בהריון
עברו חודשים עד שהרשינו לעצמנו לצאת עם הבשורה לעולם. בינתיים, ההורים היו שם בשבילנו. מלאי התרגשות ובעיקר המומים מהשינוי הדרמטי שחל באופן מעקב ההיריון מאז שהם היו באותו מצב. ים הבדיקות, ומדובר רק על אלה השגרתיות ביותר, מאיים להטביע. נתונים, פרטים, הסברים על שיטות הפיענוח. מחברות הסטטיסטיקה מהאוניברסיטה זכו לעדנה מחודשת. ניסינו להבין יחד מה זה סקר ביוכימי, כמה צלעות יש בתבחין משולש ואיך מתנהלים בשקיפות עורפית.
ככל שהזמן חלף, התמעטו הבדיקות והיה צורך לקבל יותר החלטות: איפה כדאי ללדת, האם לעשות קורס הכנה, לקנות מיטה או עריסה, לשמר דם טבורי או לא. לפתע הבחנתי שלצמתים האלה אנחנו לא מגיעים כיחידים, וגם לא כבעל ואישה. הלכה למעשה הפכנו להורים, לפחות בדרך החשיבה וההתנהלות. שמנו לב שאנחנו כבר אבא ואמא- גם בחיים שלפני החיים.
למשוואת ההריון, שעד כה היו בה בעיקר היבטים רפואיים ולוגיסטיים נוסף פרמטר: העובר. נוצרה מערכת יחסים חדשה. היא כוללת בעיקר דיבורים טיפשיים לבטן אבל גם הבנה שאת כל מה שקורה בבית, את השיחות בנינו ואפילו את האווירה בחדר קולט ייצור נוסף, בלתי נראה, אך מאוד נוכח. ייצור שיש לו שם זמני, וגם בוק סקירות שלא היה מבייש את רוסלנה. כזה שיכול במחי יד, רגל או סתם תזוזה לשנות את מצב הרוח שלי מהקצה לקצה.
בעוד שלושה חודשים זה יבוא, כאילו היה שם תמיד וחיכה שנבחין בו. עד אז אנחנו חווים הורות מוקדמת. נשאר רק לקוות שהוא מתרגל אלינו כמו שאנחנו אליו.
לטור הקודם שלי: "רבאק, אני רוצה ילד"
>> וכמה עובדות מפתיעות בהחלט על אבות לעתיד