"קום, יורדים לי המים". כך ב-4 מילים ב-4 לפנות בוקר היא העירה אותי. בקור רוח אופייני שכלל רעידות בכל הגוף והתרוצצות מבוהלת בדירה, התארגנו ליציאה לבית החולים.
"חשד לירידת מים"
05:40 הגענו לבית החולים עם "חשד לירידת מים". חשד, אגב, הוא המונח הרפואי המקובל לזרימה בלתי פוסקת של מי שפיר. חיבור למוניטור גילה את מה שכבר ידענו – אין צירים. המיילדת הנחמדה במיון יולדות הסבירה שמיד ייראה אותנו רופא.
09:28 מסתבר ש"מיד" הוא מונח יחסי. בחדר ההמתנה דולקת הטלוויזיה ודני קושמרו מודיע על כניסתה של שביתת האחיות ליומה העשירי. מחברתנו לתור "סחרחורות בשבוע 39 פלאס סכרת" אנחנו מבינים שנפלו המחשבים וזו הסיבה שטרם ראינו רופא.
10:02 אז הם ממליצים להיכנס לחדר לידה במיידי. אין בעיה גם להחליט הפוך, אבל זה כבר יהיה על אחריותנו. סמס זריז לגניקולוג המטפל פותר את הבעיה: "תחכו לצירים עד אחרי הצהריים, אלא אם כן יש הפרשה דמית". ביקור זריז בשירותים פותר את הדילמה - נכנסים.
11:20 נר חמישי של חנוכה היום, אבל מתחילים דווקא עם נרות גליצרין, כאלה שצריך לא רק לראותם בלבד. השלב הבא, אחרי לבישת החלוק, הוא חיבור למוניטור ולנוזלים. בבת אחת הכל מתחיל להרגיש אמיתי ומוחשי. אני מסתכל על עצמי במראה: חולצת טי עם פסים וג'ינס - כך, בחטף, התלבשתי לדייט הראשון שלי עם בתי הבכורה. מזל שיומיים קודם עוד הספקתי להסתפר.
14:13 הפיטוצין מתחיל להשפיע אט-אט. מיילדות יוצאות ונכנסות אבל אף אחד עוד לא בדק פתיחה. אני מתחיל להיות חסר סבלנות אבל יודע עמוק בלב שיש עוד זמן רב עד שאזכה לשמוע את הצליל המקסים הזה, בכי ראשון של תינוק. בינתיים הקולות היחידים הם קרקורי הבטן ששולחים אותי למטה, לקומת הכניסה של בית החולים, לקנות זריז משהו לאכול ולחזור.
המילה אפידורל נזרקת לחלל האוויר
16:04 הצירים עושים את שלהם, יש מחיקה של 80%, אבל הראש עוד גבוה: ספינה מינוס שלוש. פתאום נכנס לחדר, בטעות, המרדים. כמו מלצר אבוד שהתבלבל בשולחן הוא יוצא חיש מהר היישר לחדר הסמוך שם מחכה לו "הריון שלישי, באתי עם אחותי התאומה" בכיליון עיניים.
18:15 לפתע יש ירידת דופק עוברי, הצירים הופכים בעזרתו האדיבה של הזירוז לתכופים וחזקים מידי. שמים מסיכת חמצן ומפסיקים את הפיטוצין. מילת הקסם, אפידורל, נזרקת לחלל האוויר כאילו רק חיכתה לתזמון המושלם. העייפות והמתח מתחילים לתת את אותותיהם, אבל הפתיחה עדיין קטנה - 2.5 ס"מ בסך הכל.
20:30 אחת המיילדות מעלה את ההשערה שהשלפוחית מלאה מידי ומכניסה קטטר. אולי זה יעזור לעוברית שלנו לרדת לספינות. בעוד שעה וחצי יראה השעון על 18 שעות שעברו מאז ירידת המים וצריך יהיה לתת אנטיביוטיקה לוריד כדי למנוע זיהומים. לחדר ממול מגיעה בצרחות "רונן, אני לא יכולה יותר" על כסא גלגלים. פחות משלושים שניות אחר כך היא שוב אמא, בפעם הרביעית.
23:45 מגיעים סוף סוף לפתיחה ארבע. הצוואר עוד לא מחוק לגמרי, אבל היי- לפחות נכנסנו ללידה פעילה. כולם מסביב מלחששים על התאריך המיוחד, ה-12.12, שעומד לחלוף לו בעוד כמה דקות אבל אני מתעניין רק בשלומן של אשתי ובפיצי שלנו שהראתה שוב סימני מצוקה וזכתה לניטור פנימי.
העולם עצר מלכת
01:20 שלוש, ארבע- פתיחה של חמש וחצי ס"מ. גם הצוואר כבר מחוק לגמרי. והכי חשוב, דיאנה - המיילדת שלנו - מגיעה לחדר בפעם הראשונה. כבמטה קסמים היא משנה ברגע את האווירה: מחליפה סדין, מכבה אורות ומצווה: הולכים לישון. בפעם הראשונה אחרי 21 שעות אנחנו נרגעים ונותנים לעצמנו לעצום עיניים ולשחרר לחץ.
03:00 זה עבד. מתעוררים לפתיחה 10. הדבר הראשון שאני עושה הוא לרדת לאוטו להביא את התיק למחלקת היולדות. "אידיוט, זה יכול לקרות כל רגע", אני אומר לעצמי בדרך, וחוזר בריצה לקומה השנייה. כמה דקות אחר כך מתחילות הלחיצות.
04:05 את הדקה הזו אני לא מצליח לתאר במילים. ניסיתי, באמת שכן. רשמתי משהו על לראות אותה יוצאת, לחתוך לה את חבל הטבור, לאהוב את אשתך כמו שלא אהבת אף פעם. זו דקה שבה העולם עוצר מלכת והלב מתרחב. זו הנקודה הזו בזמן שבה שוכן עולם ומלואו. זה הרגע שבו החזקתי אותה בפעם הראשונה ושמעתי את עצמי לוחש, כמו מתוך חלום- ברוכה הבאה ילדה שלי.