הוא שוכב שם ולא עושה כלום, הרודן הקטן, ומצפה שכולם יעבדו בשבילו מסביב לשעון. יש שריף חדש בעיר, והוא הגיע עם סט חוקים משלו. חוקים שאם לא תצייתו להם בקפידה – העונש החמור בדמות מניעת שינה לאורך זמן יזכיר עינוי סיני, רק בלי החלק הנעים של איבוד ההכרה.

זוהר ונועם ישראל (צילום: תומר ושחר צלמים)
מרתק. זוהר ונועם ישראל | צילום: תומר ושחר צלמים

אשתי המהממת ואני חזרנו לפני כשבועיים הביתה עם גוש בנאדם שנתון לעיצובנו המלא. להפתענו הוא מגיע בלי חוברת הפעלה או תעודת אחריות, ואם זה מתקלקל – אין מדיניות החזרה. שגרת החיים שלו (ושלנו) מורכבת בשלב הזה מאוכל, פיפי/קקי ושינה. וכשאני אומר אוכל אני מתכוון לפורמולה נמסה במים, כשאני אומר קקי אני מתכוון לעיסה שדומה יותר לחרדל דיז'ון, וכשאני אומר שינה אני מנסה להיזכר מה זה.

אני מתבייש שעדיין לא סחף אותי גל ההתרגשות

האמת היא שאני משתדל עד כמה שיותר לתרום למאמץ המלחמתי: אני מאכיל, מקלח, מרדים ועוזר לחתל. הקורא המיומן ודאי שם לב שכתבתי "עוזר" לחתל. ובכן, אני וקקי של אחרים זה עוד לא זה.

וזה לא רק החיבור לקקי (פעם אחרונה שהמילה הזו מופיעה בטור). קשה מאוד להודות בזה, אבל אני לא מצליח להתחבר לילד שלי עד הסוף במובן הרגשי. הלב עוד לא מוצף באהבה שחשבת שתצוץ באופן טבעי ומיידי. יש פעמים שאני מסתכל עליו ולא מצליח לייצר משהו מעבר לחמלה מהולה ברחמים על הייצור האומלל וחסר הישע.

החיים איתו מרגישים נכון לעכשיו בעיקר כמו מטלה אחת גדולה. והחשש מנקר בי – האם אני אבא לא טוב? האם משהו אצלי לא בסדר? האם אני לא עושה כאן נזק בלתי הפיך לשנינו? לשלושתינו?

למהממת יש לפחות את התירוץ של ההורמונים (אם חשבת שהסיפור הזה מסתיים בלידה – טעות מרה בידך), אבל אתה – מה התירוץ שלך? אם הוא רק היה נותן ולו סימן של הכרת תודה, אז מילא. אבל לא רק שהבוס החדש שלך לא משלם, הוא בינתיים גם לא נותן שום פידבק. החיוך המזדמן שלו לא קשור אליך אלא יותר לגזים שמטרידים אותו (שזה מובן, אין גבר שלא מחייך חיוך ערמומי כשהוא מפליץ).

סדר היום התובעני והיעדר שעות השינה הופכים אותך ואת אשתך לעצבניים יותר ולחסרי סבלנות אחד כלפי השני, אבל אתם לא רוצים לריב ליד התינוק אז הכל מתחפר פנימה בדרך לאולקוס. ואתם רק מחכים לרגע שבו ההורים של הילד יבואו לקחת אותו מכם. יש מצב שאני סובל מדיכאון שאחרי לידה.

אלה דברים שלא מספרים לך ולא מדברים עליהם, וגם אתה מתבייש בתחושות הללו, עד שאתה מדבר עם חבר טוב לתוך הלילה ומבין שזה עובר על כולם, ושעוד שבועיים-שלושה כבר לא תוכל לעצור את גל הרגשות שיעיף אותך.

הדבר הכי מרתק שראיתי

בינתיים הייתה גם ברית מילה, עוד סיטואציה נטולת לחץ ואמוציות. באופן מודע ומכוון החלטנו לא לעשות טקס באולמי כלשהו. היום כדי לחתוך לבן שלך את הבולבול אתה יכול להזמין רופא אורולוג ילדים, שמגיע אליכם הביתה ומבצע את ההליך הכירורגי בצורה ידידותית ככל האפשר, בלי סממנים דתיים, בלי למצוץ לו את הדם, בלי לקבור את העורלה. מילה שלי.

תינוקות לא זוכרים את הברית שלהם, זה מה שכולם אומרים, אבל זה לא אומר שהאירוע הוא לא טראומתי. נכון, הוא בעיקר טראומתי לאמא המהממת שלו, אבל עדיין. מבחירה השארתי את אשתי, הסבים והסבתות בסלון, ונשארתי עם הרופא ועם הילד בחדר. שעה קודם לכן מרחנו משחה מאלחשת על הפין הקטן (קטן? גדול!) כהכנה לזריקה המרדימה שבאה לפני החיתוך.

השתדלתי להיות גיבור וליטפתי את הקורבן בזמן שהדוקטור עשה שם את מה שעשה. הייתה צעקה אחת עם מתן הזריקה, אבל נרגעתי יחסית מהר. העבודה סה"כ הייתה נקייה ודי מהירה, בסביבה סטרילית ומוכרת, והפין נראה בריא ושלם (אוקיי, שלם היא לא המילה המדוייקת במקרה הזה). שילמנו לרופא, והוא נפרד מאיתנו לא לפני שנתן דגשים למה צריך לשים לב והשאיר את הסלולרי האישי שלו למקרה שחלילה נזדקק.

יצאתי מהחדר, מניף את העולל אל על כמו ב"מלך האריות", והמשפחה המצומצמת הרימה כוסית ובורקס – הרי אי אפשר ברית בלי בורקס – לחיי הבחור הצעיר: נועם ישראל. עכשיו הוא שוב הוא שוכב שם, הבן שלי, שוכב ולא עושה כלום. והוא הדבר הכי מרתק שראיתי בחיים.

לטור הקודם של זוהר: "טוב, אז אני אבא"