בבוקר עוד ישבנו לקפה עם ההורים שלי. זה היה ביום שישי. יומיים קודם לכן אשתי המהממת יצאה לחופשה מהעבודה במטרה שניקח את סוף השבוע להתארגנויות, סידורים וניקיונות אחרונים כדי שהכל יהיה מוכן ללידה. חשבנו שזה יקרה בשבוע שאחרי, אולי אפילו בזה שאחריו, כך שלא היה לחץ.
מה זה ציר? תחשוב שמישהו בועט לך באשכים
הלחץ התחיל כשלאורך היום החלו להופיע צירונים קלים. בהתחלה זה עוד היה בגדר קוריוז. חזרנו מהקפה, המשכנו בניקיונות, ואז הגיע ציר. נחנו קצת, עברנו לנקות בחדר השני, ואז הגיע עוד ציר. התיישבנו לאכול, ועוד אחד. בשלב הזה הבנו שלא שבועיים ולא שבוע, הילד מגיע ביומיים-שלושה הקרובים, והבית עדיין לא ערוך. הילד עוד לא יצא, וכבר אנחנו מועמדים לאכזבת השנה בתחום ההורות.
הורדתי אפליקציית מתזמן צירים והתחלנו למדוד. בהתחלה הם הגיעו אחת לתשע-עשר דקות בעוצמה סבילה יחסית (וכשאני אומר סבילה, גבר, תחשוב שמישהו חובט לך באשכים, אם כי בעדינות), אבל לאט לאט הם הלכו והתגברו, הלכו והתחזקו, הלכו והתקדמו ותקפו גלים-גלים.
לפי הספר צריך לחכות לצירים סדירים, אחת ל 4-5 דקות לאורך כשעה. המתנו כמו ילדים טובים (וכשאני אומר המתנו, גבר, תחשוב שהאשכים שלך כבר החליפו צבע, אבל הם עוד לא בדיוק בגוון הסגול שצריך), ובשבע בערב החלטנו שבמקום לארוחת שישי אצל הורי הכלה, ניסע לאיכילוב.
החשש הגדול שלי היה שלא אתפקד מרוב לחץ, בלבול וחרדה, אבל לשמחתי כבר מהרגע הראשון התלוצצתי עם רופאיי, אחיותיי, ושין-גימליי בבית החולים (השומר: שלום. אני: נחש לאן אנחנו). הם מתים על זה, אני יודע. אשתי בשלב הזה חיפשה חפץ חד כדי לדקור אותי.
מסתבר שאין שום דבר אירוטי ב"סטריפינג"
הגענו למיון יולדות, חנינו ליד הכניסה, והתחלנו את שרשרת החיול, אלא שבבדיקת האחות התברר שיש פתיחה של שתי אצבעות (אני: את בטוחה שהאצבעות שלך לא גדולות מדי?), מה שאומר שלמעשה זו לא לידה פעילה, ושהצירים לא ארוכים ו/או חזקים מדי. היא המליצה שנלך הביתה ומקסימום נחזור עוד כמה שעות אם יהיה צורך. המתנו לשחרור מהרופא. הוא בדק אותה ואמר שאין שום סיבה להשתחרר הביתה כי עוד שעה-שעתיים כבר נצטרך לעלות לחדר לידה. כדי לזרז את העניין הוא ביצע משהו שנקרא "סטריפינג", שזה לא ההליך האירוטי שאתה מכיר.
יצאנו בחזרה לאחות. היא הופתעה שאין לנו מכתב שחרור, תהתה אם לא יהיה לנו יותר נעים בבית, והסבירה שממילא אין מקום במחלקת טרום-לידה וחבל שנאושפז במסדרון. הסתכלנו אחד על השני. מצד אחד לא רצינו לבלות סתם במחלקה, מצד שני לא רצינו להיות מהלחוצים האלה שסתם מגיעים לבית החולים עם עלק-צירים. חזרנו לרופא, הוא תהה אם אנחנו לא רוצים ללדת היום והסביר פעם נוספת שחבל שניסע הביתה רק כדי לשוב עוד שעה. יצאנו בחזרה לאחות. סיטואציה מאוד כיפית סך הכל.
בסופו של דבר הרופא והאחות הגיעו לפשרה והודיעו לנו שלא נעלה למחלקה אבל גם לא נחזור הביתה, אלא נישאר במיון ונמתין להתפתחויות בשעה הקרובה.
כעבור שעה כבר אי אפשר היה לטעות באורכם ובעוצמתם של הצירים. באחד הטראומטיים שבהם הבחנתי במסדרון בילדה בת 4 מתבוננת בהשתאות במחזה. גם החיים שלה כבר לא ייראו אותו הדבר.
06:11 - יצא לעולם בני הבכור
עלינו לחדר הלידה והשאלה הראשונה בין ציר לציר היא כמובן - האם לא יגררו לי את האוטו? סתם – מתי מקבלים אפידורל? או יותר נכון: מתי קיבינימט אינעל העולם מקבלים כבר אפידורל?! המיילדת המאוד מרגיעה וחביבה, סווטה (אני: כמה נהוג לתת להן טיפ? האישה: סתום כבר!), הסבירה שלפני כן האישה צריכה לקבל עירוי. תענוג. כעבור זמן שנראה כמו נצח שבמהלכו הצירים מגיעים בצרורות ואיתם הזעם המופנה כלפיי, הגיע הרופא המרדים.
דקות בודדות אחרי האפידורל, והחיים שלי השתנו מקצה לקצה. פתאום האישה לא עצבנית וכעוסה, פתאום היא יכולה לתקשר עם סביבתה באופן רגוע, פתאום היא שוב המהממת. אם לא הייתי כבר נשוי, הייתי מתחתן עם האפידורל ועושה לו ילדים.
כמה שעות חלפו והגענו לפתיחה מלאה של עשר אצבעות. זמן לדחוף. אשתי הגיבורה נשמעה להנחיות, התגברה על הכאבים וכל פעם נתנה לחיצה אקסטרה. אי אפשר שלא להעריץ אותה. בשעה 6:11 בבוקר שבת יצא לעולם בני הבכור, בליווי בכי וצרחות, וזה רק אני. האמת, אין חוויה שמשתווה לרגע הזה שבו אתה רואה את אשתך והמהמם החדש בבונדינג ראשוני ויודע שגם לך יש חלק בסיפור. אין מרגש מזה אפילו לציניקנים.
שעה וחצי של התאוששות בחדר הלידה, ועברנו למחלקה. בכל הזמן הזה אני כמובן לא מפסיק לצלם, וידאו וסטילס, נצמד לתינוק בכל שרשרת החיול הראשונה שלו בעולם – שקילה, רישום, זריקות, צמידים, חיתול, מיטה – מוודא כל הזמן שמדובר באותו ילד שלי ושאין בטעות שום החלפה.
יש כמות בלתי נתפסת של אינפורמציה לעכל ביומיים האלה (בירוקטיות ותשלומים, רישומים למשרד הפנים וביטוח לאומי, מתי מאכילים, מחליפים, רוחצים, מתי לראות רופא, מתי באים לטיפת חלב, למצוא מישהו שיעשה ברית...), אז כדי להיות מועיל ולהרגיש שגם אתה עושה משהו בלידה הזאת, אתה מכין לעצמך רשימת מטלות ומסמן וי אחרי שהשלמת כל משימה.
בשני בצהריים שוחררנו הביתה, לא לפני שעברנו הדרכה ע"י האחות שהסבירה בקצרה על התקופה הקרובה בבית (היא: מומלץ בשבועות הראשונים לא לקיים יחסי מין. אני: גם אני או שרק האישה?).
וזהו. אנחנו כאן. עם בית לא מאורגן עד הסוף אמנם, אבל זה לא משנה. כלום לא משנה יותר. שוב דבר בעולם הזה לא חשוב יותר מהילד. ואתה - אתה כבר לא בקרוב אבא, אתה אבאל'ה. אתה פאקינג אבאל'ה.