השבועות הולכים ומתקרבים, וביום שישי האחרון נכנסתי לשמיני. אני מרגישה שזה הולך ומתקרב, ואוטוטו אני הולכת להיות אמא, או כמו שמזכירים לי מדי פעם אמא יחידנית. מוזר לי המונח הזה, אבל אם תשחקו קצת עם האותיות תגלו שיוצא אמא מיוחדת (נו ,תהיו קצת יצירתיים).
לגוזלי שלי לא יהיה אבא ביולוגי, אז מה?
אני חייבת לציין שהופתעתי מאד מהתגובות סביבי, כשהגעתי להחלטה ללכת על זה עד הסוף. בהתחלה חשבתי שאנשים קרובים אלי לא ממש יקבלו את ההחלטה שלי להביא את גוזלי שלי, מה גם שלקח לו הרבה זמן עד שהוא היכה שורשים.
אבל האהבה והתגובות שקיבלתי ואני ממשיכה לקבל מפתיעות אותי כל פעם מחדש. אנשים מתעניינים בשלומי, מציעים עזרה ומחבקים אותי מסביב. ואני לא מדברת רק על המשפחה הקרובה שלי, שעליה אני מודה לאלוהים כל יום, אלא גם על חברים, שכנים ומשפחה רחוקה שפתאום ייצא להיפגש ונודע להם. אני אומרת לכם, אם רק רבע מההצעות לעזרה אכן יתממשו, אני מסודרת עם בייבי סיטר לכל החיים.
אז נכון, אני אמא יחידנית ולגוזלי שלי לא יהיה אבא "ביולוגי". אנחנו לא נזכה להכיר אותו בחיים והוא לא יזכה להכיר אותנו, אבל החיים שלנו יהיו מלאים במשפחה מקסימה שיש לי: האחים והאחיינים שכבר מחכים לו שיבוא, סבתא מקסימה שנראה לי שמאבדת שפיות ככל שמתקרב מועד הלידה (כן כן, היא התחילה לדבר עם הבטן שלי) ואפילו גם הכלב מריח את הבטן כל בוקר, כאילו אומר לו בוקר טוב.
לגוזל שלי תהיה דמות "גברית" בחיים, בין אם זה אחי והילדים שלו או בין אם זה החבר הכי טוב שלי, שמלווה אותי לאורך כל התהליך כבר 5 שנים ויותר, מאז שהחלטתי להביא ילד לעולם ללא אב.
אני יודעת שלא הולך להיות פשוט, אבל סומכת על עצמי
שלא תחשבו שאני מתיימרת לחשוב שהכל הולך להיות ורוד. אין לי ספק שזה הולך להיות קשה, אבל בכל זאת זה הולך להיות שווה כל רגע כי אני הולכת להיות אמא. נכון, יהיה לי קשה יותר לעבוד בעסק הפרטי שלי (מה שהולך לצמצם לי קצת את ההכנסה), אבל אני בטוחה בעצמי שאוכל לתת לילד שלי את החיים הכי טובים שיכולים להיות.
כששואלים אותי מידי פעם מה תעשי כשהילד ישאל על אבא שלו- אנשים צודקים ואני לא מתכוונת להיות "בת יענה"- אני אומת שגוזלי ידע שהוא הגיע מתרומת זרע כי לאמא שלו נמאס לחכות שיופיע בחייה האחד שאיתו היא תקים משפחה.
תחשבו על זה, יש ילדים שנולדו מ"תרומת זרע" שהכריחו את האבא להיות תורם. זה נראה לכם נורמלי יותר שיש לילד אבא והוא מכיר אותו אבל לא סובל את האמא שלו שהכריחה אותו להיות אבא?
תקופת הלבטים של האם להיות חד הורית הסתיימה ברגע שנכנסתי לחדרו של ד"ר וייסמן, מומחה לפריון שעזר לי בכל התהליך. וזו אגב, העצה/הערה היחידה שיש לי לתת לכל אישה שעומדת בפני החלטה האם כן או לא להיות אם חד הורית: אם עוד לא גיבשת את הדעה שלך אל תתחילי את התהליך. לרופא תגיעי רק אחרי שהחלטת, ואת סגורה עם עצמך, אחרת זה סתם סבל לעצמך.
זה המסר שאני רוצה להעביר לנשים אחרות, שאולי היו במצבי או שנמצאות בהתלבטות. אולי הסיפור שלי ייתן לכן את הכוח להחליט שהכל בידיים שלנו. שהכל קשור רק אלינו, לא לאף אחד אחר. וההחלטה אם להיות אמהות, היא של כל אחת מאיתנו. אז שלא יפריעו לנו.
אני מאחלת לכולכן בהצלחה, ובעצם גם לכולכם (כי יש גם גברים שמחליטים להביא ילדים ולא לגדל אותם עם האמא). ונתראה רק עוד מעט, עם סיפור הלידה שלי.