כולנו מכירים את האישה ההריונית הקלישאתית: אוכלת מלפפון חמוץ עם ממרח שוקולד, בעודה ממררת בבכי וצועקת על בעלה שהוא לא מבין אותה. כשהסאגה הזאת מסתיימת היא מתרפקת עליו ומבקשות ממנו, בקול מתפנק, לרדת רגע לפיצוציה כי "בא לה" גלידה. ב – 2:00. בלילה.
כך בדיוק מתוארת האישה ההריונית הממוצעת בסדרות טלוויזיה (מישהו אמר "רמזור", ולא קיבל?), בקולנוע, ובמרחב הציבורי ככלל, שכן זוהי, על פי דעת הרוב, ההתנהגות הנשית הטיפוסית בתקופת ההריון. שינויים אלו במצבי הרוח מתוארים כתוצר של השינויים ההורמונליים הקיצוניים העוברים על האישה בתקופה זו. אך האם התנהגות מעין זו היא הכרח? (או כפי שהייתה אומרת ידידתנו קארי ברדשאו: I wonder)
החברות שלי בהריון: אחת נושכת, השנייה זורמת
חשבתי על ניסיוני בתחום. הרי ההתנהגות המתוארת אינה משוללת יסוד. גם אני, כאם צעירה וחברה לנשים שהרו וילדו (במזל טוב) נתקלתי בהתנהגויות מעין אלה.
ד', חברה קרובה ויקרה שלי, הייתה הראשונה מבין חברותי שנכנסה להריון. עם גילוי הריונה שמחתי בשמחתה באופן הכנה ביותר, ודאגתי להתעניין בשלומה ולעטוף אותה בתשומת לב על בסיס קבוע. אך במהרה גיליתי כי כל התייחסות הומוריסטית, ולו הקלה ביותר, כלפי האירוע המתחולל ברחמה היה נתקל בתגובות פושרות עד עוינות (הומור שאני יודעת בוודאות שהיא ובעלה, בגרסתם נטולת ההורמונים, היו מקבלים בברכה).
לא אכביר מילים, אולם כדי לסבר את האוזן אציין דוגמא אחת: עם לידתו של הרך הנולד ובבואו בברית אברהם סימסתי הודעה מברכת ועדינה (ידעתי שהיא הייתה מאוד רגישה בנוגע להליך הספציפי הזה). ברכתי אותה, שאלתי איך הייתה הברית ושאלתי כיצד קראה לו לבסוף (הברית הייתה צנועה מאוד והתקיימה בבית החולים בנוכחות ההורים בלבד). היא ענתה לי, ובתשובה סימסתי לה (בצחוק, בצחוק) כי השם הנבחר נשמע כמו שם של טייס. התגובה לא איחרה לבוא: "את ממורמרת!", היא אמרה.
לאחר הלם קט והתייעצות עם בעלי, עניתי לה. חמושה בכל אהבת האדם ששרתה בליבי באותה עת (הייתה זו תקופת שיא מבחינתי, הן מן הבחינה האישית והן מן הבחינה המקצועית) שידרתי הודעה מפנקת ומתנצלת בחזרה, והשתדלתי להבין אותה – הורמונים, אתם יודעים. מי אני שאשפוט.
מקץ חודשים מועטים נכנסה חברתי השנייה להריון. אישה יקרה, רווקה, שחצתה את גיל שלושים ונכנסה, למרות תנאי התחלה בלתי סבירים בעליל, להריון. מה אגיד ומה אומר? שמיים וארץ. אומנם לא גידלתי פתאום טקט (חס וחלילה!), אך השתדלתי (אלוהים עדי) שלא לפלוט אמירות שאצטער עליהן מאוחר יותר. מיותר לציין כי ניסיוני עם ד' הגביל אותי בערך לאמירת "שלום", ו"להתראות".
למרות זאת התפלקו לי מספר אמירות לא ראויות למצב הרגיש. מודה ומתוודה – אמרתי מה שאמרתי, ומיד התחבאתי מתחת לשולחן, תוך בעיטות נמרצות בעצמי. והיא – לא הזיז לה בכלל. חלק מן האמירות אפילו שעשעו אותה. רק להזכירכם – אישה צעירה לבדה, עומדת בפני המשימה הגדולה מכולם חמושה רק באמה ואחותה.
נכנסתי להריון ונשבעתי: אותי לא יכניעו ההורמונים
נו שוין, אמרתי לעצמי, בעודי נוטלת גלולה נוספת של חומצה פולית, הריון זה דבר אינדיווידואלי – יש שלא תסבולנה משום תופעה פיזית (חברה מס' 1 לעיל), ויש שתכרענה תחת נטל הבחילות (חברה מס' 2 לעיל). יש שתהפוכנה לרגישות ופגיעות (מס' 1), ועל הדרך תהפוכנה גם את בני זוגם לכאלה, ויש שתתבגרנה ותתגברנה (מס' 2).
מקץ חודש - חודשיים (וטיול אחד לחו"ל) נכנסתי להריון גם אני. הריון לא נעים (בלשון המעטה), שבא בתקופה לא קלה (בלשון המעטה). ובכל זאת, חמושה במעט הומור עצמי והרבה אופטימיות, התחלתי את ההריון בהחלטה שאותי לא יכריעו ההורמונים: שום התקפי בכי בלתי נשלטים, שליחת הבעל לקניות הזויות באמצע הלילה (או סתם לטפס על הקירות), הודעות טקסט נעלבות לחברות והתפרצויות על כלבים תועים.
בכל מקרה – החלטתי, וכך היה. למרות שהרגשתי כמו סמרטוט (ולא המשובחים מהמייקרופיבר) השתדלתי כלפי חוץ שלא יחושו בדבר. כשהרגשתי שהג'ננה מטפסת – יידעתי את בעלי ופניתי לכיוונים פוריים יותר, כמו הסתערות כללית על הכביסה.
התקופה שלאחר הלידה הייתה לא קלה. אנחנו מכירות את זה: במהלך השהות בבית החולים את מרגישה ומתנהלת כמו וונדר – וומן לפחות, אך עם ההגעה הביתה – טראאאח! סטירה לפנים. בעלי ידע והשתתף בהכל. אך להוציא את חיבוטי נפשי מהתחום האינטימי של שנינו? זאת לא עלה על דעתי.
מאז צברתי חוויות וניסיונות עם הריוניות ועם הריוניים (הבעלים של ההריוניות – לטוקבקיסט קשה התפיסה) והשורה התחתונה נשארה זהה – הריון, על תופעות הלוואי שלו, הינו דבר אינדיווידואלי שיבוא לידי ביטוי באופן שונה אצל נשים שונות. אבל -וזה אבל גדול מאוד- ישנם הבדלים מהותיים בגישה, או במילים פשוטות: הכל עניין של גישה ושליטה עצמית.
מי שתיגש להריון רגועה ועם קורטוב הומור, לא תטרטר את בעלה באמצע הלילה ותבין שההריון הוא לא סיבה להתנהג איך שבא לה - תזכה להערכת סביבתה.