פה חשדתי. מילא כשאומרים לי לא לדאוג אז ישר אני נהיה פסימי, אבל מאיפה הגיעה התוספת של ה-"בעזרת השם" פתאום? הוא לא אמור להיות בן דוד? הסיכון בניתוח כל כך גדול שהוא מבקש עזרה גם מהיהדות? אולי זה באמת זמיר בסוף?. עמדתי באמצע החדר הקטן ובהיתי בעיני עגל במדים שאני אמור ללבוש. את כל ההריון עברתי ללא שום חשש ודווקא עכשיו, כמה דקות לפני, כל החרדות מתחילות להציף אותי. תמיד תפקדתי בתור המרגיע הלאומי בבית; אהבת חיי היתה גולשת בפורומים באינטרנט ומציפה את כל הבעיות בניתוחים קיסריים, ואני ממש השתדלתי לשמור על ארשת פנים בטוחה ותומכת בשביל להרגיע אותה. לא משנה אם ניסיתי להצחיק, להרגיע, להעביר נושא או לתת נתונים סותרים, היא היתה לחוצה ואני הייתי אוגר עמוק בפנים.
בכל התקופה הזו השתדלתי לא לתת לדבר מזה לחלחל לי לתוך הנפש ולו רק כדי שאוכל להמשיך ולתמוך ולא לפחד בעצמי - אי אפשר ששני בני הזוג יהיו בלחץ. בדיוק כפי שאחד עצבני אז השני צריך להרגיע וכשהשני עצוב האחר צריך לנחם, אז גם אצלנו, כשהיא בחרדה, אני צריך לרוץ למלא את הפריזר בגלידת פיסטוק ולחכות להוראות.
ועכשיו, תוך כדי שאני מנסה ללבוש מכנסיים שקטנים עליי בכמה מידות, אני מתחיל להרגיש לא טוב. והכל בגלל סמיר הזה. עד לפני רבע שעה לא חשבתי על כלום. כל מה שהתעסקתי בו היה לדאוג שיש מספיק סוללה לצלם את התינוק מגיח החוצה לעולם. התפקיד שלי היה לדאוג שלא שכחנו כלום, שהמסמכים יהיו נגישים ושהדיאט קולה תמיד יהיה מלא. עד לפני רגע הייתי כל כך ממוקד מטרה ומפוקס ועכשיו אני נמצא בחדר של מטר על מטר, שקט ודממה שוררים פה ואני מרגיש שהקירות לוחצים עליי. פתאום יש לי זמן לחשוב ולפחד מהסיכונים של ניתוח כזה. של הרדמה כזו. פתאום עולים כל הנתונים שנזרקו לכיווני במהלך תשעת החודשים הללו ואני לא מצליח להדוף אותם.
אין יותר מדי מה לעשות עם המחשבות הללו אז ניסיתי להסיח את דעתי. צילמתי סלפי עם המדים בשביל אמא, אכלתי חטיף בריאות בטעם של שומן צמחי, וקראתי באינטרנט שהג'ירפה אמנדה מהספארי המליטה בן זכר אבל החרדה לא רצתה לעזוב. "תירגע!," צעקתי על עצמי, "מה יש לך?! זה כולה ניתוח קיסרי, לא ניתוח ראש!", אבל מה לעשות שגם אם הסיכוי נמוך תמיד הנורא מכל יכול לקרות. הרי מעכשיו השליטה כבר לא בידיים שלנו ואנחנו נתונים לחסדם של הרופאים. "אני צריך לבדוק שהרופאה יודעת מה היא עושה! ושמזריקים את החומר הנכון להרדמה! ושלא יחליפו לי את התינוק!!!", הדם בראש התחיל לצנוח לרגליים. תמיד יש מחדלים ובעיות וגם הרופאים והאחיות הם בני אדם, ובטח כולם במשמרות כפולות ועם עייפות מצטברת. ומה אם יקרה משהו לעובר שטרם נולד? לא מספיק שכשיש לך ילדים אתה כל הזמן בדאגה אז עכשיו החרדות צפות עוד לפני שהם נולדים?!
מה אם אאבד את האישה שלי?
ועכשיו, כשכל העולם עומד לקרוס מול עיניי והמחשבות הרעות מציפות את נימי נשמתי, עולה מחשבה מעיקה אחת - איך אני אמור להיות גם אבא וגם אמא?! איך אני אמור לעשות את כל זה לבד? באיזה עולם אכזר אנחנו חיים שאני צריך לשקול את זה בכלל. כל מה שאני יודע זה שאני לא יכול בלי אישתי. היא עידנה אותי, איתגרה אותי וגרמה לי להבין שגם בגלגול הבא אני ארצה לחצות את כל העולם בכדי למצוא אותה שוב. הבטחתי לה שאשמור עליה כל עוד נשימה באפי – אבל כעת, האם אני הולך לאכזב אותה? האם בפעם היחידה שבה באמת תהיה זקוקה לי אצטרך לעמוד בצד ולראות אותה נעלמת? ואיך אוכל לצעוד קדימה ולהשאיר את אשר נדרנו על ליבנו מאחור?. אני מוכרח שהיא תהיה איתי במסע הזה, שתעמוד מולי, תסתכל עליי בחצי החיוך שלה ושהפעם היא זו שתרגיע אותי ותגיד לי שהכל יהיה בסדר. שהיא עדיין כאן, איתי, ושהכל בסדר.
"אתה בסדר?!?!", פתאום מופיע סמיר ומסתכל עליי מוזר. אני מנגב קצה דמעה שנותרה לי בעין ומהנהן. "אתה בטוח שאתה בסדר?!?", הוא מתעקש ואני מנער את הראש ומנסה להתאפס "כן כן, הכל בסדר." אני עונה. "טוב אחי..." הוא מרים את כתפיו, "אם הכל בסדר אז בוא נצא למסדרון.... רק שתדע לך, שלי באופן אישי אין בעיה עם זה", הוא מסתובב ללכת וממשיך, "אבל לבשת בטעות את המדים של האחיות. לידה קלה אבא'לה!".
אבי לביאד, אב לשניים, מהנדס, סופר ואסטרונאוט בפרילאנס. רוצים עוד ממנו? כנסו לפייסבוק