אם החישוב שלי נכון, ואני לא מביכה את אבי המתמטיקאי, מתוך 60 שעות שבועיות של ערות (מיום ראשון עד חמישי) אני מבלה עם הבן שלי מקסימום 12.5. תקזזו את שעות האיסוף מהגן שעושה אביו וזה יורד אפילו לעשר שעות בלבד. במילים אחרות, משהו כמו חמישית מהזמן הוא רואה את הפנים של אמא, ובכל יתר השעות הוא מחייך באהבה לגננת. המספרים האלה מציבים מולי אמת ממנה אי אפשר לברוח: הריתי, נשאתי אותו ברחמי וביליתי איתו כל דקה בחופשת לידה, אבל מרגע שחזרתי לעבודה - מישהי אחרת מגדלת את הבן שלי.

את הטעימות הראשונות שלו למשל, הוא לא חווה איתי. או אם לדייק, אני לא חוויתו אתו, כי האחריות עליי. הפעם הראשונה שהוא אכל בחיים שלו בטטה, קישוא וגזר הייתה בגן. מאוד רציתי להיות הראשונה שמגישה לו ירקות ליריקה, אבל - ואני אסתכן פה בלהישמע בכיינית (כי אני בכיינית) - אני פשוט לא מצליחה להגיע לזה. אני אוספת אותו מהגן בארבע וחצי, נכנסת בדלת והופכת לאל ההינדי גנש. יד אחת מכינה לו בקבוק כי הוא רעב עכשיו ומיד, יד שנייה עונה למיילים בעבודה, יד נוספת מסתכלת במקרר לראות מה חסר (אוכל!) והרביעית מארגנת קצת את הבית כי מאז שקינן נולד, מספר החפצים הלא נחוצים שילש את עצמו, ומאיים לקבור אותנו חיים.

פעם אחת בלבד הצלחתי לגנוב חמש דקות כדי לרסק לו תפוח אדמה מבושל בזמן שהוא בכה בכי שאומר רק דבר אחד: "אמא, אמא, את מזניחה אותי אני קטן ואומלל מאוד". מעבר לצורך להזין אותו, הרגשתי שאני חייבת לחוות איתו הבעות חדשות. הכנתי כמות קטנה בצלוחית וצירפתי לחגיגה את הסמארטפון מתוך שאיפה ליצור סרטון למשפחה שבו קינן מעווה את הפנים בחמידות תוך שהוא חוקר עם הלשון את המרקם החדש. בפועל, התלהבתי יתר על המידה. במקום אווירון ארגנתי לילד מטס של כפיות, והווידאו נגמר בזה שקינן הקיא את כל מה שאכל. באותו שבוע.
"הילד כנראה לא מוכן עדיין למוצקים", אמרתי ליפתח בכניעה. יום לאחר מכן, הגננת התקשרה ואמרה שהוא אכל תשע כפיות.

אם הייתי נשארת בבית עוד קצת, הייתי מצליחה לעשות איתו הכל. אני משוכנעת. הוא היה אוכל מרק ירקות ומקנח בבצל חי ודג מלוח. אבל אני יצאתי "להגשים את עצמי" או להגשים את החזון הקפיטליסטי, אני כבר לא יודעת מה זה מה כי השניים התערבבו טוב מדי. כך או אחרת, בזמן שאני מכינה לעצמי קפה במטבח המשרדי או מקשקשת עם הקולגות על הפרק האחרון של "האח הגדול", הבן שלי בסך הכל לומד מה זה עולם, מה המשמעות של חברות ואיך עושה כלב. 

ויטה קיירס וקינן
אני מדברת על "האח הגדול" בזמן שהבן שלי לומד על העולם | צילום: צילום ביתי

אבל כל המצב הזה הוא יריב במשקל נוצה שמדגדג לי קצת את קצה המצפון. כי הבעיה האמתית היא לא שאישה אחרת מטפלת בילד שלי, אלא שבתכלס - אני מעדיפה את זה כך. אם הייתי מפוצצת בכסף במידה כזו שג'ינס באלף שקל היה נחשב זיל הזול בעיניי, הייתי שמחה לשכור איזו או-פר נחמדה ולא נאה במיוחד שתיקח עליה את כל המטלות בזמן שאני אעשה איתו רק את הדברים הכיפים. הוא עשה קקי? בואי או-פר. הוא רוצה לשיר שירים? אמא פה חמודי; הוא צריך לאכול? איה את, או-פר? הוא רוצה לצחוק ולהתנשק ולהתחבק? אמא אוהבת אותך חיים של ברבור.

כי בואו, לטפל בתינוק זה לא קל. הוא דורש המון תשומת לב, מעדיף את הידיים על פני משטח הפעילות ולא מפרגן לי אפילו חמש דקות לעשות משהו אחר. גיסתי אמרה לי שיש משפט שמתאר את המצב הזה: בגן חיילים, בבית מפקדים. וכך, אחרי שעתיים של בילוי משותף ודי משעמם (כי כמה פעמים בת אדם יכולה לשיר "חנה'לה אופה קטנה"? תוך כדי מסאג') אני כבר מוכנה להתחיל את טקס השינה. יאללה, בוא תבעט עלי כל המים באמבטיה ובוא נגמור עם זה. יפתח אפילו יותר קיצוני ממני, אתמול הוא התחיל את הטקס בחמש וחצי בערב. הוא לא קילח את הילד - הוא כיבס אותו.

"טוב, לפחות יש לכם את סוף השבוע", אומרים לי. לא נכון, כי בסופי השבוע אנחנו נוסעים למי שבראו אותנו - ועכשיו גם הפכו לאלוהים שלנו: סבא וסבתא. בכל פעם שאנחנו מגיעים להורים שלי או שלו, אנחנו מפקידים את הילד בידם ומזדכים עליו רק למחרת, בצאת שלושה כוכבים.
"בכלל לא הקדשתי זמן לילד", אני אומרת ליפתח בידיעה מוחלטת שהוא יכפכף את המצפון שלי. "יהיה לך את כל החיים לבלות איתו", הוא עונה - ושולח את האשמה עם הזנב בין הרגליים למלונה. 

ויטה קיירס וקינן
משוגעת מטורפת על הילד הזה! | צילום: צילום ביתי

שלוש מחשבות מנחמות אותי שעוזרות לי להפנים את העבודה (וזאת עובדה) שאני אמא סבבה לגמרי:

1. הוא יגדל, וככל שיגדל כך יהיה לי יותר מעניין איתו. אוכל לקחת אותו לפארק ולהראות לו ברווזים, אוכל לשאול אותו "איך היה בגן?" ולא לענות בעצמי ואוכל לשתול אותו מול הטלוויזיה בזמן שאני מנהלת ויכוח מאוד חשוב בפייסבוק.
2. אני משוגעת על הילד הזה. הוא כל כך חמוד שבא לי לחנוק אותו מאהבה. לטרוף אותו, למחוץ אותו. זאת אהבה כל כך חזקה שאני לא יכולה לתאר אותה במילים לא אלימות, הן לא חזקות מספיק.
3. אני מאמינה שמה שאנחנו, האנשים שאנחנו, ישפיע על עיצוב האופי שלו הרבה יותר ממה שאנחנו עושים וגם לא עושים. _OBJ

>> לכל הטורים של ויטה