בינתיים העסק הזה מתקתק לא רע. כבר פינינו מהמרפסת את כל הג'אנק שצבר אבק וגופות יתושים במשך ארבע שנים - והתחלנו למלא אותה במה שהפך לג'אנק עבור החברים והמכרים שלנו: עגלה ספוגת פליטות, שקים עם בגדים (חלקם עדיין עם הטיקט) מאחיות של יפתח, ערימת חיתולי "ניו-בורן" (כשהם רק נולדים הם באים באנגלית, הבייביז) ועוד בובות וסמרטוטים. בקיצור, יפתח ואני לא מקננים - אנחנו מלקטים.
את ההחלטה לקנות כמה שפחות קיבלנו בדעה צלולה, שלא בהכרח קשורה למצבנו הכלכלי או החרדה הקיומית למצבנו הכלכלי. למעשה, לצד רצונן של שתי המשפחות לפנק אותנו במתנות, בהחלט יכולנו להרשות לעצמנו לקנות "הכל חדש לתינוק החדש". אבל למה בעצם? הרי מול האפשרות הלא-לחלוטין-רציונלית להעביר כרטיס אשראי בשילב, יש הרבה יותר סיבות לאסוף את הציוד ממי שכבר אינו זקוק לו.
קודם כל, התינוק גדל מהר, ותוך כמה חודשים הוא כבר לא נזקק לחצי מהדברים שקנו לו. שנית, כשקונים פחות - גם מייצרים פחות זבל (גם ככה נתרום לזיהום העולם עם מאות חיתולים לא מתכלים ומגבונים לחים), והכי חשוב: אין שום סיכוי שניכנע למניפולציה השיווקית לפיה מידת האהבה לילד שלך נמדדת בכמות הכסף שבזבזת עליו.
ועל כמה כסף אני מדברת? ובכן, באתר של רשת עגלות מוכרת (שלום לך, עגלה בששת אלפים שקל) יצא לי להיתקל בשמשייה לעגלה ב-370 שקל. למי בדיוק זה מיועד? התינוק שלך לא יודע כלום בעולם הזה, הוא לא יודע מה זה עץ או חול או שולחן, הוא מתהפנט כשהוא רואה את הידיים שלו זזות, אבל את תגני עליו עם שמשייה בדגם אנדי וורהול? באמת?
סיבה נוספת לבחור בשיטת הירושה המתגלגלת, ואת זה למדתי רק בשבועות האחרונים, היא הקהילתיות שבדבר. אתמול ניגשה אלי קולגה מהמשרד, שאותה אני מכירה בעיקר מהמיילים, ושאלה אותי האם אני צריכה מזרן לעריסה. אולי אני סתם הורמונלית, אבל השאלה שלה חיממה את לבי. כן, אני צריכה מזרן, אבל זה לא העניין. זה פשוט נעים לגלות שבעולם החילוני, הלא קומוניאלי והבלתי חמולתי, עוד נשאר מקום לערבות הדדית. לאכפתיות. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הרגשתי בנוח לקפוץ לשכן לבקש כוס חלב, אבל הנה - אנשים חצי זרים מציעים לי עזרה, ומבלי לדחוף את האף יותר מדי, גם מספקים כמה טיפים על הדרך.
אני עוברת על מה שנקרא בטעות "רשימת ציוד לתינוק" - וצריך בכלל להיקרא "הרשימה שמעוררת בכם חרדות שלא תהיו הורים טובים" - וישר עולות לי תמונות בשחור-לבן מילדותי. עזבו את זה ש"בימינו" לא היו חיתולים (לפחות לא בברית המועצות ז"ל) ורובנו שכבנו בעגלות שלא היו עוברות מבחן תקינות של השטן, אבל דבר אחד בטוח – אף אחד מבני דורי לא שכב על משהו שנקרא "משטח פעילות", או שיחק ב"אוניברסיטה" או הוזנח ב"טרמפולינה".
אני לא מנסה לטעון שלפני שלושים (ושלוש) שנה הכל היה מדהים ונכון, ואילו ההורים של היום מפונקים וטיפשים, אבל העובדה שלאביזר מסוים העניקו שם המרמז בעדינות על תפקידו ("סינר הנקה", "תיק החתלה") - לא בהכרח אומרת שהוא עצמו הכרחי, וגם אם כן - אין שום סיבה בעולם לגבות מאות שקלים על תוספת המילה "לתינוק". נכון, עוד לא ילדתי ואני בטוחה שחלק מהפיצ'עפקסים האלו יכולים להקל על חיי כאם צעירה, אבל ארוכה הדרך מכאן ועד לרכישה של "פח מיוחד לחיתולים".
כשנולדתי, אמי הלביאה הרימה אותי גבוה לשמיים על רקע השקיעה, ונשבעה שתדאג שכל מה שיש לה - לי יהיה יותר טוב. כשפרא בן חור (שם זמני) ייוולד, אני ארים אותו ואדע שכל מה שיש לי זה סבבה לגמרי והוא בהחלט יכול להסתדר עם זה. את הכסף עדיף להוציא על טיול לקירגיסטן.