זו כנראה הפעם הראשונה שמשהו שקשור בהנקה מצליח להצחיק אותי. בחודש הראשון לאמהות ביקרו אותי כל סוגי הרע: כאב הפטמות הפצועות וצירי הרחם המתכווץ, תחושת ההסגר על כך שאני לא יכולה לעזוב את הבית והבדידות שבהנקות הלילות. כמו מי שישנה בשק שינה דק מדי ובאוהל זול מדי, הדבר שהכי ייחלתי לו בלילות ההם זה שהשמש תזרח ותחמם אותי. השתוקקתי שהעולם יצטרף לממלכת העירות שלי, שמחשבות החושך יתחלפו בתכניות הבוקר, שגלית גוטמן תתעורר כבר.
גם ההתנהלות מחוץ לבית הפכה, ובכן - להתנהלות. משהו שצריך להנדס אותו. מאחר שעוד לא השתלטתי לגמרי על אמנות ההסתרה, יוצא שכמעט בכל הנקה אני מספקת לזרים הצצה לא בלעדית על הציצים שלי. הבעיה היא (אם אכן זו בעיה), שזה פחות ופחות מעניין אותי. הצניעות תופסת מקום משני לעומת הרצון להתחיל כבר ולגמור כבר להניק, במיוחד על רקע בכי של תינוק חסר סבלנות. אם זה לא היה כל כך מפריע ליפתח, הייתי מניקה בפומבי ושמה קץ לוואלס הזה עם חיתולי הטטרה וסינרי ההנקה. לא אכפת לי שכל העולם יראה לי את הפטמות כמו שלא אכפת לי שיראו את כלי הפלסטיק שאני שומרת במזווה.
ובזמן הזה, בצד השני של הוואטסאפ, חברות שנותנות לילדים תחליפים, מספרות לי על עולם נפלא עם רצף שינה ארוך יותר בו יצורים מכושפים בשם "אבא" מתעוררים בלילות כדי להשתתף במאמץ ההזנה. הן יכולות להשאיר את פיצי עם סבתא ובקבוק ולצאת להתרענן קצת - אני יוצאת להתרענן קצת ומוצאת את עצמי מניקה בתא ההתלבשה של זארה; הן יכולות לשתות ולעשן ולהדליק ג'וינט של סוף יום - אני יכולה לחגוג על קוקטייל של ויטמינים ותוסף ברזל; כשהילד שלהן חווה קפיצת גדילה, הן ממלאות לו בקבוק גדול יותר. כשהילד שלי חווה קפיצת גדילה אני רוצה לקפוץ מהמרפסת; בני הזוג שלהן עדיין רואים בשדיים שלהן איבר מיני, בן הזוג שלי שם כסף בצד לד"ר קליין. אבל הנה הפרדוקס: אני מקנאה בהן - אבל לרגע אחד לא באמת שוקלת לנטוש את השד, מניקה - אבל לא יודעת למה.
יודעים איך מבדלים בין ילד שניזון מתמ"ל לילד שיונק?
"חלב אם הוא המזון הטוב ביותר לתינוקך": נדמה לי שהמשפט הזה רודף אחרי, אורב לי. הוא הופיע על פוסטרים ביולדות א', על ברושורים של תחליפי מזון לתינוק, במאמרים ברשת, בספרי ההורות, בפיד ובאגו שלי. בכל פעם שרציתי לזלזל בקביעה הזאת, מיד המוח שלי השתעל על המילים "פרשתרמדיה!". "את באמת רוצה לתת לתינוק שלך אוכל שמכינים עם אבקה ומים?", הוא ממשיך ומקשה עלי. "אולי כבר תתני לו מנה חמה וזהו?". יכול להיות שחלב אם הוא באמת בריא יותר, אבל גם חיים במושב וחיתולי בד, ובכל זאת אני מגדלת את הבן שלי במזגן במרכז תל אביב. מצד שני, אתם יודעים איך מבדילים בין ילד שינק לעומת ילד מטרנה? לא מבדילים. אז למה אני מתעקשת על שיטה כל כך תובענית?
יפתח מתחבר להורות כמו רוכסן, שן משתלבת בשן, צעד אחר צעד. מי שעוזר לאבזם הזה להיסגר, חוץ מהזמן שעובר וקינן שגדל, זו אני. בצורה מאוד מודעת, אני מנתבת את המטלות בינינו כך שיפתח יהיה מעורב, אבל לא לחוץ לפינה. הוא מביא את הלחם הביתה (תרתי משמע), מקלח וקם בלילה להחליף חיתולים, ומצד שני, כשהוא רוצה לצאת לבירה עם החברים אני משחררת אותו בלי שק של נקיפות מצפון או רגשות אשמה. החירות הזאת, שכרגע נמנעת ממני בגלל ההנקה, עוזרת לו לקבל את החיים החדשים שלו מבלי לנטור לי או להשתבלל אל תוך עצמו.
ואיך כל זה קשור לתחליפים? חלק בי מאמין שאם אבחר בהם, עקרונות החיים הקודמים ידרשו ממני לצרף אותו לתורנות ההאכלה. "לילד יש גם אבא", יזכירו לי משפטים שפעם אמרתי לאחרות, "לא שאפת פעם להורות שיוויונית?". אבל אני מרגישה שהחלוקה הנוכחית היא טובה לנו, היא חכמה והיא יוצרת הרמוניה. כשיפתח רגוע גם אני יותר רגועה, וכשלשנינו טוב, גם לקינן הקטן טוב.