במפגש הראשוני של הריונית ויולדת ירוקה עם נשות מקצוע בתחום ההיריון והלידה, זה תמיד מרגיש כאילו הן עשו את התפקיד שלהן מאז ומעולם, נולדו עם הטטרה ביד ומעולם לא היססו כמונו איך לחבר את התינוק לציצי או איך להפוך אותו מהבטן לגב. אבל גם המיילדת המנוסה ביותר קיבלה פעם את התינוק הראשון לידיים, וגם יועצת ההנקה הכי ותיקה ראתה בהתרגשות את טיפות החלב הראשונות זולגות על סנטרו של תינוק סרבן שסוף סוף קלט איך יונקים – ולכבוד ראש השנה, כינסנו כמה נשות מקצוע מובילות, שיספרו על ההתחלה הפרטית שלהן בדרכן המקצועית.

לעולם לא אשכח את היום בו יילדתי את הנכדה שלי

שרי קרוכמל - הפעם הראשונה (צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתי)
שרי קרוכמל | צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתי
שרי קרוכמל, מיילדת מוסמכת ומנהלת מרכז אמא אדמה בהוד-השרון.

"התחלתי ללמוד סיעוד בגיל 20, ובסוף הלימודים נולד בני הבכור בלידה קסומה. עבדתי במחלקה פנימית כמה שנים, ילדתי עוד בן ובת בלידות נהדרות, ובסוף קורס המיילדות ילדתי את בני הצעיר, הרביעי במספר, בלידה קסומה לא פחות. בעיניי, ההתפתחות האישית והמקצועית שלי שזורות זו בזו, וזו אחת הסיבות שהביאו אותי להקים- ובעצם: ללדת - את מרכז 'אמא אדמה' – הרגשתי שלא מספיק לי להיות בשטח ולפגוש את היולדות בפעם הראשונה בחדר הלידה, ורציתי להכין אותן בקורסים ייחודיים לקראת המאורע הגדול, ללוות אותן בשיעורי יוגה ורפואה משלימה בהריון ולהמשיך איתן גם להורות הראשונית.

"המיצוי המזוקק ביותר של השילוב בין האישי למקצועי קרה בפעם הראשונה שיילדתי נכדה שלי, וזו אחת 'הפעמים הראשונות' הכי עוצמתיות ומרגשות שהיו לי בחיים. יהלי, הנכדה הבכורה שלי, נולדה לפני חמש שנים. הבן שלי וכלתי גרו בצפון, ואני בהוד השרון, ואני כמובן לא לחצתי שיבואו ללדת בבית החולים שבו אני עובדת, אלא נתתי להם לקבל את ההחלטות שלהם לבד. בסוף הם החליטו לחלוק איתי את הרגע המיוחד הזה, ושבועיים לפני הלידה הם עברו אלינו הביתה. במהלך ההריון התינוקת התהפכה כמה פעמים מראש לעכוז, ולקראת הלידה אמא שלה עשתה איזושהי התבוננות פנימית, ורק אז הבנו שהכל מוכן, ושהלידה בדרך. בערב שבת אחד ראיתי שהיא באי שקט, עד שהיא אמרה שזהו, זה קורה. הלכנו לבית החולים, ונכנסתי איתה כמו טווסה לחדר לידה. הרגשתי מגוננת, עוטפת וגאה במשפחה שלי, וכמובן -  מאוד התרגשתי. תהיתי איך אהיה: מיילדת מקצועית שפועלת כמו שפעלתי בהמון לידות קודמות, סבתא מתרגשת, חמות? כשנכנסנו לחדר הלידה הטבעי, כמו שכלתי רצתה, הבן שלי הוציא סדין צבעוני, הדליק נרות, מילא ג'קוזי וכולנו עבדנו כצוות. הכל התקדם נהדר, ולקראת הסוף כלתי אמרה שהיא לא רוצה לעלות על המיטה, אלא ביקשה מזרן על הרצפה. הבן שלי חיבק אותה, אני כרעתי ליד ופתאום ראיתי את יהלי שלנו פורצת, פשוט פורצת לעולם, בדיוק כמו שהיא עד היום. אני זוכרת שהייתי בהתרגשות עצומה, אבל גם מאוד מפוכחת. כשהנחתי אותה על אמא שלה אני זוכרת שקלטתי שיש לה שתי גומות חן גדולות, בדיוק כמו של אמא שלה, ואני אמרתי: 'זה שלנו!'. היו המון מגע, רוך וליטופים, חוויה מדהימה לכולנו - הבן שלי אפילו שאל אם הוא יכול להתחיל לבוא איתי לעבודה ולקבל לידות. אני בטוחה שאם ישאלו את כלתי היא תספר שהיה שם גם כאב, אבל ריקוד הלידה הזה של שלושתנו, בעצם ארבעתנו, זכורה לי כחוויה יוצאת דופן, ממש ציון דרך עצום מבחינה אישית ומקצועית. גם הלידה של הבת השנייה שלהם הייתה נפלאה, ואני חושבת ומאמינה שהקשר שלי איתן היום נובע במידה רבה מהמעורבות שלי בהריון ובלידה שלהן, ומודה מאוד על הזכות הזו".

"זוכרת את הפעם הראשונה שתינוק ישן לילה שלם בזכות עצותיי"

שרי גלזר - הפעם הראשונה (צילום: אילנית תורג'מן)
שרי גלזר | צילום: אילנית תורג'מן
שרי גלזר, יועצת שינה ומנחת הורים. 

"אני זוכרת את הפעם הראשונה שתינוק ישן בזכות העצות שלי לילה שלם. זה היה עוד לפני שהפכתי ליועצת שינה ומנחת הורים, בימיה הראשונים של קבוצת מאמאזון, כאשר בקבוצה היו כ-1,500 אמהות בלבד. אני הייתי אמא צעירה, ומאז הולדתה של שיר, בתי הבכורה, פיתחתי עניין רב בתחום ההתנהגותי של הגיל הרך עם דגש על תחום השינה. רציתי להיות 'האמא הכי טובה', להימנע מטעויות רבות ככל האפשר ולהצליח לפעול למענה עם מחשבה קדימה. קראתי ספרים ומאמרים בתחום, גיליתי מעורבות גבוהה בפורומים של אימהוּת ברשת ובעיקר במאמאזון, ומתוך הידע שצברתי בדרך התחלתי לייעץ לאימהוֹת רבות ועייפות באמצעות הרשת. בכל פעם שעלה בקבוצה פוסט של אמא שמספרת על עוד לילה לבן, על הידיים שנשברות מהרדמה על הידיים במקום במיטה, או על הייאוש שבהתעוררות בחמש בבוקר, מיד עלה בי הצורך, הרצון והתשוקה לסייע לה בנושא מהדברים שלמדתי והכלים שרכשתי בדרך, כיועצת שינה חובבנית.

"יום אחד תוייגתי בפוסט שהעלתה אחת האמהות בקבוצה, שכתבה: 'שרי היקרה, יעצת לי בפוסט על גמילה מבקבוק בלילה ורציתי להודות לך מכל הלב. אחרי שני לילות לא קלים חל שיפור משמעותי. אתמול בלילה אלון ישן חמש שעות ברציפות!!! (555). אז תודה רבה על העזרה, ההקשבה והתמיכה אני מעריכה את זה מאוד'. חמש שעות נחשבות לילה שלם בגילאים הקטנים, ואני כל כך התרגשתי כי ידעתי שמכאן הדרך ללילה השלם של 9 שעות לפחות סלולה עבורו. אחרי הפוסט הזה עלה שטף של לפחות עשר אמהות, שהחליטו ללכת בעקבותיה ולכתוב כמה שהעצות שלי עזרו להן. אמא אחת סיפרה שאחרי שבוע שיישמה את עצותיי הבת שלה הפסיקה לקום בחמש בבוקר וקמה הרבה יותר מאוחר; אמא אחרת הודתה לי על כך שבאותו היום שבו יישמה את עצותיי לאחר שאבחנתי שבנה רעב – הוא דילג על ההתעוררות הלילית וישן רצוף בלי לקום לאכול. כך לפחות עשר אמהות פרגנו לי מכל הלב בקבוצה. כל פוסט שכזה כל כך ריגש אותי עד כדי כך שהייתי עם דמעות בעיניים כמה שעזרתי לתינוקות ולאמהות. הפידבק שקיבלתי, הסיפוק האדיר שחשתי והאושר הגדול של האימהות שילדיהן סוף כל סוף ישנו בלילה בזכות עצותיי הביאו אותי לרצות ללמוד זאת באופן מקצועי, ונרשמתי ללימודי ייעוץ שינה והנחיית הורים לפעוטות. היום אני כבר יועצת שינה ומנחת הורים מוסמכת, ועדיין חשה את הסיפוק האדיר הזה בכל פעם מחדש, מאושרת מהמקצוע שבחרתי לעצמי – ולפעמים, אני מרגישה שהוא בכלל בחר אותי".

"כמה דקות של ייעוץ הנקה בבית חולים לא מספיקות"

שרית פאר - הפעם הראשונה (צילום: שירה וייס)
שרית פאר | צילום: שירה וייס
שרית פאר, אחות מוסמכת ויועצת הנקה.

"סיימתי את לימודי הסיעוד בשנת 2004. עוד לפני כן, כסטודנטית, התחלתי לעבוד במחלקת יונקים (תינוקייה), ולאט לאט הבנתי עד כמה המקום הזה רגיש ומשפיע על המשך הדרך של האמהות אחרי שהן משתחררות מבית החולים ויוצאות הביתה עם התינוק, במיוחד בכל מה שקשור בטיפול בתינוק בכלל ובהנקה בפרט. לכן, החלטתי לצאת לקורס ייעוץ הנקה, כדי שאוכל לעזור לאמהות החדשות שבוחרות להניק לעשות זאת בצורה הטובה ביותר. בסיום הקורס, עדיין כאחות במחלקה, התחלתי להתמקד בהדרכת הנקה, והשתדלתי לתת מענה לכל היולדות - אבל זמני היה קצר, וכל יולדות קיבלה רק מספר דקות. אחרי אחר ההדרכות, ניגשה אלי יולדת ושאלה האם אני מגיעה הביתה - עד אז לא חשבתי על האפשרות הזו בכלל, ראיתי את ההדרכה כחלק מתפקידי כאחות ולא חשבתי שיש אופציה לעזור ליולדות בבית. שאלתי את היולדת מדוע היא רוצה שאגיע לביתה, והיא ענתה בשיא הטבעיות כי היא מבינה שמסגרת בית החולים אין לי אופציה להשקיע יותר ממספר דקות, ומכיוון שההנקה חשובה לה היא מעדיפה שאגיע אליה, ואעזור לה בסביבתה הטבעית, בלי לחץ, עד שתצליח. מה שהיא אמרה נשמע לי מאוד פשוט ונכון, וקבענו ליום למחרת אצלה בבית. בזמן שעבר עד הפגישה היו לי פרפרים בבטן, לא ידעתי בדיוק מה אני אמורה לעשות אצלה בבית - עד אותו רגע עזרתי ליולדות רק במסגרת בית החולים, אבל מטבעי אני מאד זורמת וידעתי שאני אדע בדיוק מה לעשות כשאגיע - ואכן כך היה.

"הגעתי לאותה יולדת הביתה, ומכיוון שהתינוק עדיין ישן ישבנו על כוס קפה. הפעם היה לי זמן לשמוע קצת על מהלך ההריון, לעשות אנמנזה כמו שצריך ולראות האם צפויים קשיים בהמשך הדרך, להסביר באופן מאד מקיף על מהלך הנקה תקין ומה צפוי בהמשך הדרך. כשהתינוק התעורר התחלתי בהסתכלות, כמו שאני עושה עד היום, מכיוון שאני מאמינה שיש יותר מדרך אחת לעשות דברים, ולפעמים המהלך הטבעי של אותה אמא הוא המהלך הנכון להם. בהסתכלות זיהיתי נקודות חולשה שבגללן היא לא מצליחה לחבר את התינוק, ולאחר תיקון התנוחה ודגשים על מנח והצמדה האם חיברה את התינוקה באופן מושלם: ההנקה לא הכאיבה לה, היה לה נוח והסיטואציה היתה של נינוחות ואהבה. לפעמים באמת כל מה שצריך הם תיקונים קטנים, שהופכים את ההנקה לדבר הכי מדהים והכי מחבר בין האם לתינוקה. מאותה פגישה יצאתי בתחושה של הכרת תודה: תודה לאותה אמא שנתנה לי להיות חלק מהרגע הזה, שבו ההנקה הפכה להיות הדבר שהיא הכי מחכה לו במהלך היום. לאחר אותה פגישה הבנתי כי זה הייעוד שלי, להיות חלק מהחיבור המדהים בין אמהות לתינוקות".

"לא חשבתי לרגע שאהיה דולה"

זהר כרמי - הפעם הראשונה (צילום: אורה כהן)
זהר כרמי | צילום: אורה כהן
זהר כרמי, מנחת קורסי דולות, בעלת האתר "זהר כבר בדקה"

"לקורס הדולות הגעתי די במקרה. הייתי אז מנהלת שירות לקוחות בחברת ביטוח, אחרי לידת בני הבכור ומדוכאת עד עפר. בניסיון לעודד אותי, הבוס שלי דאז הציע לי לצאת ללמוד מה שאני רוצה, כל עוד איעדר רק יום בשבוע. מכיוון שבלידה שלי הייתה איתי דולה, וכבר הייתי פעילה ב'נשים קוראות ללדת', החלטתי ללכת ללמוד בקורס דולות – לא חשבתי לרגע שאעבוד בזה אי פעם, אבל התכנים נראו לי מעניינים ומעשירים. במהלך הקורס ביקשה ממני עובדת שלי, שהייתה בהריון השלישי שלה, שאלווה אותה בלידה, בעיקר מפני שבשתי הלידות הראשונות שלה היא עברה חתך חיץ מאוד רציני, והייתה בסוג של טראומה מהעניין. היא לא הייתה הטיפוס שיילך לקורס הכנה ללידה, וכשדיברתי איתה על עיסוי פרינאום ואפי-נו היא לא ממש התלהבה, אבל מאוד רצתה שמישהי תהיה שם לתמוך בה.

"כשהיא קראה לי ללידה, היא כבר הייתה בפתיחה 6, עם אפידורל. אמא שלה ובעלה היו איתה בחדר, אבל למרות הנוכחות הפיזית שלהם, היא הייתה די לבד. אני מודה שחוץ מלהיות שם, לא עשיתי הרבה. קצת הנעתי אותה, קצת עשיתי כל מיני עיסויים ולחיצות שלמדתי בקורס, אבל עיקר העבודה היה פשוט להיות איתה באותו רגע. ברגע האמת, עמוק לתוך הלחיצות, סיפרתי למיילדת על החתכים הטראומטיים וביקשתי שתשתדל במיוחד למנוע מאותה אישה לחוות את הטראומה בשלישית, ואכן: הלידה הסתיימה אמנם עם כמה קרעים ספונטניים, אבל האישה הייתה מאושרת שלא חתכו אותה, אמרה שאי אפשר להשוות את הכאבים של התפרים – ומבחינתה, זה היה חלום שהתגשם. אני מודה שזו לא הלידה שהייתי רוצה בשביל עצמי: פאסיבית יחסית, אפידורלית, שרובה התנהל על הגב - אבל מבחינתה, זה היה יותר טוב ממה שהיא יכלה לדמיין. בלידה הזו, הראשונה שליוויתי בחיי, הבנתי באופן מאוד ברור את העוצמה של התמיכה. מבחינת האישה זה עשה הבדל עצום, עצם זה שהיייתי איתה ותמכתי בה, נתתי לה הרגשה שיהיה בסדר. שם נדבקתי בחיידק של חדר לידה, שם נהייתי דולה באמת – פתאום חשבתי שאולי זה מה שאני צריכה לעשות, שאולי הקורס הזה הוא לא תירוץ ליום חופשי מהעבודה, אלא משהו עמוק ובסיסי יותר, ואני זוכרת את זה כתחושה מאוד מפתיעה ומרגשת, ששינתה לי את החיים".

>> בגדי ההרה החדשים: מה תלבשי העונה
>> וידויים: הריוניות מדברות מהבטן

הריון יפה לך: הצטרפי לעמוד הפייסבוק של תשעה חודשים