את הסיפור הבא קיבלנו ממעגל האמהות של מיכל צרפתי. נועה (שם בדוי)', 30, אמא לתינוק בן ארבעה חודשי שיתפה בפני מיכל תחושות שרבות מעדיפות לשמור לעצמן.
אני לא מאמינה שאני אומרת אז זה, חושבת את זה, מוציאה את זה החוצה ממני אל חלל החדר. אני יודעת שאומרים שכל התינוקות חמודים או יפים בדרכם ואין דבר כזה תינוקות מכוערים אבל בחיי שלא הצליח לי, לא הצליח לנו - מה אני יכולה לעשות?
אני מסתכלת עליו ואוהבת אותו הכי בעולם ויודעת שהוא שלי ויצא ממני ועברו רק ארבעה חודשים, מאז שהוא הגיע אבל עדיין אני לא משקרת לעצמי ולא מייפה את המציאות (כי אני פשוט לא מאמינה בזה) הילד שלי, הוא לא התינוק הכי יפה בחבורה. מה זה אומר עלי? מה זה אומר על האמהות שלי? אני דפוקה שאני חושבת ככה?
אני לא בטוחה שאפשר או מותר לחשוב ככה בכלל – לא שמעתי אף אחת מהחברות שלי אומרת את זה על הבן או הבת שלה. יכול להיות שכולם משקרים לעצמם? מספרים לעצמם סיפור שנוח להם להאמין לו? יכול להיות שכולם כל כך כך מאוהבים ברעיון הזה של השכפול הגנטי שלהם ושל בן הזוג? אולי אני הבעייתית? אין לי מושג. ולא ממש נעים לי לדבר על זה עם בעלי או עם אמא שלי ואפילו לא עם אחותי.
היחידה ששיתפתי אותה במחשבה הזאת הייתה חברתי הטובה ק ' שהסתכלה עלי וצחקה ואמרה לי שאני משוגעת (כרגיל) ומה אני בעצם רוצה מעצמי וממנו. רוב התינוקות נולדים קופיפים למדי ועם הזמן שעובר הם מקבלים את הפרצוף החמוד הזה שורם לנו להיות שלולית לידם.
במהלך ההיריון היה לי מאוד ברור איך הילד שלי אמור להיות. רציתי שייקח את העיניים שלי, המצח של בעלי, את השיער שלו והאף שלי. כן אני יודעת שזה שטחי, כן אני יודעת שמה שחשוב באמת זאת העובדה שנולד לי ילד בריא. אבל המחשבות האלה לא מרפות ממני. ואני מרגישה אמא איומה ככל שאני חושבת על זה יותר.
כל פעם שאני נפגשת עם משפחה ולא משנה מאיזה צד אני שומעת את המילים: "הוא כזה מתוק" , "הוא כזה ברור", הוא ממש דומה לאבא של בעלך". כל פעם שאני פוגשת חברה שילדה, אני משווה בין התינוקות ומתבאסת בשקט עם עצמי. אני חושבת שהגיע הזמן להגיד בקול רם וברור המון מחשבות פחות מקובלות שעוברות לאמהות טריות בראש ואין להן שום לגיטימציה ואומץ לצעוק אותן:
1. לוקח זמן לאהוב את הילד
2. לא כל התינוקות חמודים ויפים. עובדה. בדיוק כפי שלא כל בני האדם יפים.
3. אם את חולת שליטה – יש מצב שתהליך הלידה עשוי להפתיע אותך לרעה.
4. ילדים זה שמחה, אבל להיות "רק" אמא זה לא מספיק לי.
חשוב לי להגיד את מה שאמרתי על מנת לגרום לעוד אימהות להגיד את מה שאולי פחות מקובל לשמוע, אין אמת אחת ואין משהו אחד נכון לכולם. חשוב לי שתבינו אותי. זה הבן שלי ואני אוהבת אותו הכי בעולם כולו. אבל אני לא מוכנה לשקר לו או לעצמי לגבי זה. זה מה שאני רואה וחושבת.