אחרי שבוע מטלטל שבו עברתי לידה מאתגרת, צהבת והתאוששות, חזרנו סוף סוף הביתה רק כדי להבין שכל מה שעברנו בבית החולים היה פרומו. פתאום אין רופאים, אין צוות מתקתק, יש "רק" אבא ואמא ואז מתחיל הסרט האמיתי. אבל כמו בכל סרט המשך, בפעם השנייה זה כבר יותר צפוי ופחות מלחיץ.
אז אני כבר חודש בתוך חופשת הלידה השנייה שלי. ונכון שיש טענה הזויה כזאת שהטבע גורם לנו לשכוח את כאבי התופת של הלידה כדי שנוכל לאבד את עצמנו לדעת ולהחליט לעבור את התענוג הזה שוב? אז זה די נכון. אבל זה פג תוקף בכל מה שנוגע לרגע שאחרי, כי הדבר שאני הכי זוכרת מהלידה הראשונה זה את הדיכאון הקיומי של חופשת לידה.
לפני: את מתארת את עצמך מדלגת בין בתי קפה, מטיילת בפארק לקול ציוץ הציפורים וממלאה את החופשה המדהימה שניתנה לך ממירוץ החיים בפעילויות פנאי העשרה והגשמת חלומות ישנים.
במציאות: את מותשת כל הזמן, משועממת מלהחליף חיתולים ולעשות סטריליזציה, חולמת על שעה פנויה, עייפה-מתה וגונבת דקות שינה ליד המדף של הילדים במגה, את מדגמנת את אופנת מורידי הכלבים על בסיס יומי (טרנינג מרופט, קוקו מנקה וחולצה שנשלפה מהארון של בן זוגך), אין לך כוח או סבלנות לכלום, את חוסכת הברות בטלפון כדי לא להירדם באמצע שיחה ובטח שאין לך עצבים לכל העלייה לרגל של המשפחה שחייבת לראות את יורשת העצר בדיוק כשיש לך שנייה לעצמך. וזה עוד בלי לדבר על מקלחת בהמשכים וסדרות אהובות שנטשת ברגע השיא לטובת ערוץ בייבי.
אז לא, לא שכחתי ולא סלחתי. והאמת? גם הבטחתי לעצמי שזה לא יהיה ככה הפעם. אז נכון שיש לא מעט טעויות שאמרנו שלא נחזור עליהם עם הילד השני כמו למשל: מהיום הראשון רק טקס שינה, אין מוצצים, לא מרימים כל רגע על הידיים ובטח שלא מנענעים את העריסה כי איך לעזאזל היא תלמד להירדם לבד? אז זהו, שכבר הספקנו להיכשל בכולם. אבל מי סופר?
דיכאון אחרי לידה נראה כמו משהו שקראתי עליו פעם בשירותים
תחשבו שנייה, הרי בתרחיש המקובל - ברגע שנגמרת חופשת הלידה המפוארת (100 ימים עלובים) אנחנו משוגרות חזרה לכסא המשרדי ונכנסות ללופ אינסופי של עבודה-ילדים-בית פי שתיים. בכל חופשת הלידה הקצרה אין באמת מישהו שדואג לאמא שתנוח ושתצבור כוחות לטובת כל שאר החיים, כדי שלא תיראה כמו מפלצת תלת ראשית שלא ישנה שנתיים ושונאת את הרגע שהתחילה המהפכה הפמיניסטית.
היום, בכל יום, יש לי אי קטן של שפיות לכמה שעות שבו אני יכולה לכתוב וליצור בשקט, לפגוש חברות, לעבוד על הספר שלי, ואפילו רחמנא ליצלן – להשלים שעות שינה מהלילות הלבנים. זה שומר לי על המצב רוח, על הנשיות ואפילו על האימהות המורחבת. הפעם לא תראו אותי עם טרנינג קרוע וקוקו, אני לא מקבצת שעות שינה כמו הומלסית, אני יעילה ומחייכת ודיכאון אחרי לידה נראה כמו משהו שקראתי עליו פעם בשירותים.
אז אם מישהי קוראת את זה ויכולה לאפשר לעצמה, אל תתלבטי כי זה גם הזמן שלך. בואו נהפוך את חופשת הלידה לחופש ולא לעונש, מי יודע אולי הדור הבא יצא לנו יותר טוב.
(נכתב מהבית קפה, ביהודה מכבי, בזמן חופשת לידה אמיתית, מומלץ בחום)
איך יודעים שאת בחודש הראשון אחרי לידה?
א. הבגדים שלך או קצת צמודים עליך או קצת גדולים עליך (מסיקים שאין לך חוש אופנתי)
ב. את שמה כפית תמ"ל במקום קפה (ושותה את זה בלי לשים לב!)
ג. את לא זוכרת כלום.
ד. מה היה ב-ג'?
ה. את חופרת לכולם על התינוקת שלך בלי הכרה ולא מבינה למה זה לא מעניין אף אחד.