לילי עם הילדים
ילדים, היה כל כך כיף אתכם שאני כבר לא יכולה לחכות לחגים | צילום: לילי שרצקי אלמליח, צילום ביתי
"אז מה עושים היום?" אלה שואלת אותי ביום ה-21 למבצע "חופש גדול".
"היום נלך לבריכה", אני עונה בחיוך עירני לחלוטין של שש וחצי בבוקר.
"יששש! אז אני הולכת להתלבש, לצחצח שיניים ולעזור לך לארגן את אוהד ואדווה".
"נהדר", אני משיבה ומלטפת אותה ברכות.
"אבל אמא... אני רוצה שנחזור מוקדם כי אנחנו חייבים לישון צהריים".
"נכון מתוקה", אני אומרת ודומעת קלות.
"ובערב, אני אעזור לך לאפות עוגה, אראה קצת טלוויזיה, אעשה אמבטיה ונלך לישון כולנו בשמונה. גג!"

***

אז זהו, שהשיחה הזאת מעולם לא התקיימה. סליחה, השאלה הראשונה דווקא כן קרתה, מדי יום בשעה שש חצי בלילה. לעתים גם בשש. מלבדה, כל דמיון למציאות אינו אפשרי בכלל. אז מה כן קורה? ובכן, אני בחופשת לידה. עדיין. כך שאין הצדקה לרשום את ה"גדולים" לקייטנה. במקום, היה ברור שנלך על קייטנת אמא. עם אלה היא ארכה 31 ימי אוגוסט. אוהד הצטרף לפסטיבל כעבור חמישה ימים, שזה 120 שעות, כלומר 7,200 דקות שמחולקות לקורטוב של אושר, נתח של בכי, סל של ניג'וסים ואיזה 8 שעות שינה.

ראיתי את הילדים שלי בדיוק כמו שהם

תשמעו, מאוד התחשק לי לומר דווקא שהיה מה זה כיף בחופש הגדול. אחרי הכול, סוף סוף זמן איכות עם ילדים, אמיתי כזה, מתמשך כזה, בלי מסגרות, בלי גננות, רק אנחנו, ההורים שהבאנו את הילדים לחיים, והילדים שהפכו אותנו להורים. אנחנו בחרנו בזה, לא? רציתי לכתוב איך בכל יום מתוך 31 הימים האלה התמלאתי סיפוק, אושר והגשמה עצמית, גיליתי את יכולותיי כאמא מכילה, סבלנית, אוהבת. אבל... אעפס זה לא בדיוק היה ככה.

זה לא קרה כי מדובר בהרבה מאוד ויותר מדי זמן (31 יום כבר אמרנו) עם שלושה ילדים קטנים בבית, תחת עננת "צוק איתן" המגבילה, המדכאת, המבאסת והכואבת בשילוב עם 40 מעלות בצל ועם גילאים צעירים מדי שכל מה שאפשר לעשות איתם זה בריכה וג'ימבורי ואולי קצת בית. אוהד צעיר מדי לתערוכות מגניבות, אדווה רק בת חמישה חודשים וסובלת בחום, ואני? אני "רק רוצה לחזור לשנ"צים", כדברי אלה שלא מבינה למה לעזאזל אני עייפה ב-14:00 אחרי בוקר בריכה קדחתני. מוזר באמת.

ובכל זאת, אם עליי להסיר מבט מחצי הכוס הריקה, יש לי הרבה תובנות על החצי המלאה. פתאום, ראיתי את הילדים שלי ממש כמו שהם. לא רק אחר הצהריים כשהם עייפים, רעבים ומה לא. ראיתי אותם כל יום, כל היום. ופתאום גיליתי שאלה הרבה יותר אמיצה ממה שחשבתי, הרבה יותר חברותית ממה שתיארתי, הרבה יותר מעזה ובעלת ביטחון עצמי ממה ששיערתי, והרבה יותר חופרת ממני. טוב, את זה דווקא ידעתי.
וגיליתי שאוהד הוא שחקן גדול, ממזר וחכם, שיודע פתאום לפתוח את הפה ולדבר ולא רק לפרוץ בהתקפי זעם. הוא לא רואה בעיניים כשיש סולם מולו והוא קופץ למים כמו דולפין ושוחה לגמרי לבדו. והוא דווקא יודע לחלוק כשהוא רוצה, ולחבק, ולנשק, ולהגיד אפילו "אמוש". בדיוק ברגעים הנכונים.

ופייר? זה היה כיף. הרגעים האלה היו מהנים. אושר אמיתי בתוך יום של לוגיסטיקה, זיעה ועייפות. וכנראה שזה מה שאני אזכור עוד 20 שנים. זיכרון לא רע. גם הם הוא חוטא לאמת, אשמח לחיות איתו.

לילי עם הילדים
אמא, דלגי אל המשחקיה הבאה של חייך | צילום: לילי שרצקי אלמליח, צילום ביתי

והנה עכשיו הם נכנסו בחזרה למסגרות. אלה מתחילה גן עירייה חדשה, אוהד עולה כיתה באותו הגן. ואדווה עדיין איתי, לעוד חודש של תענוגות נפש. אחר כך היא תיכנס לגן של אוהד, שבו אלה הייתה. הגן המוכר, הידוע, האהוב. אז לכל סוף יש התחלה חדשה. ואפילו למבצע חופש גדול שנראה היה שאהיה בו כל חיי לנצח נצחים, יש בהחלט סיפתח נפלא. הילדים נכנסו וקיבלו את המסגרות מחדש, ונראה אפילו שגם הם קצת חדלו מכל הבלאגן והבריכה שספגו חודש ימים. ואני? אני נושמת סוף סוף אוויר של מזגנים ולא מים של כלור. מה עוד אישה צריכה לבקש?

אמא בת 60 בפעם הראשונה 

ב-1.9, היום הראשון של שארית חיי החדשים והחופשיים – אמא שלי חגגה יום הולדת 60. איזה גיל עגול. פעם ראשונה שלה שהיא חוגגת כזה גיל, אתם יודעים? פייר ועם יד על הלב, היא לא נראית בת 60. יש לה צחוק של בת 16, קלילות של בת 20 והיא חולה על מתוקים כמו בת 5. חשבתי לציין את זה כי מגיע לה להתחיל את 60 שנים הבאות בדיוק כמו שאוהד ואלה חגגו את היום הראשון בגן: עם מחשבות קיומיות על החיים, חיבוקים ואהבה מכל הקרובים עליהם ודילוגים לעבר פינת המשחק הקרובה. ככה בדיוק אני מאחלת לאמא שלי את המשך חייה: שתמיד תחשוב, תלמד, תהיה מנושקת, מחובקת ואהובה ושתמצא לה, בימי הפנסיה המאושרים, את פינת המשחק האהובה עליה. כרגע זה פיסול, אבל ידה בכול. היא עוד תמצא מה היא אוהבת, חוץ מאת אבא שלי.

סבתא של לילי
סבתא. תזהרו ממנה | צילום: לילי שרצקי אלמליח, צילום ביתי

סבתא יוצאת מהבית

השבוע סבתא שלי יצאה לראשונה מהבית אחרי שלושה חודשים שהייתה מסוגרת בבית. היא בת 89 ויהיה לה יום הולדת ביום שישי. יש לה בעיות גב מטורפות כבר שנים והיא מדדה את דרכה, נאחזת בכל דבר שיכולה, אבל הראש? הו-הא, תיזהרו ממנה. היא יודעת מה לבשה נינט לחינה עם יוסי, מכירה כל דיאלוג ב"אח הגדול" והיא אלופה בבדיחות גסות. יש לה 10 נינים ויש לה כוחות של אלופה. ובכל זאת, ניתוח גב לא פשוט בכלל שעברה ומבצע "צוק איתן" סגרו אותה בבית הרבה יותר מדי זמן. מאוד חששתי שיקרה לה מה שקרה לסבתי השנייה עליה השלום: היא נפלה ביום אחד, נשארה בבית ולא יצאה ממנו שוב מעולם. אבל זה לא קרה. השבוע היא הלכה לעשות צבע בשיער. היא לקחה את כל הכוחות הפיזיים שיכלה וירדה מדרגה מדרגה בבניין הישן בו היא גרה עשרות שנים וירדה למטה שלוש קומות ארוכות. אחר כך היא נכנסה לאוטו ועשתה כברת דרך של הליכה ארוכה למספרה. בסוף היא קינחה במסעדה האהובה עליה. כי מתוקים זה סוג של נחמה. המון נחמה.

וזאת סבתא שלי שמוכיחה לי כל פעם כמה הנפש חזקה מכל גב עקום, מכל כאב ארור והיא האישה הכי חזקה שאני מכירה. מאחלת לה התחלה חדשה אמיתית ושנים ארוכות של ראש טוב, ואמן הלוואי – גב טוב.

 >> בפעם הקודמת: מצאתי דברים טובים במלחמה