אלה ואוהד אלמליח (צילום: תומר ושחר צלמים)
פתאום הרגשתי שאני רוצה תינוק משלי. אלה ואוהד | צילום: תומר ושחר צלמים
אני עדיין זוכרת איך זה הרגיש כשהבטן שלי התהפכה בכל פעם שהחזקתי תינוק. הרגשתי שכולי מתכווצת מבפנים, ולבי מתרחב רק מלהביט בתופעות הקטנות האלה. ואז הבנתי שאני רוצה גם, מהמקום הכי עמוק שיש. חצי שנה אחרי החתונה, זה בעבע בי ופרץ החוצה ואמרתי ליניב שהגיע הזמן להרחיב את המשפחה. הוא הופתע מהזריזות בכוונות שלי, אבל הרגעתי אותו שאנחנו רק מנסים. אחרי הכול, זה יכול לקחת גם חודשים ולא עלינו - שנים, אז כדאי שנתחיל. מה יש לנו להפסיד?

התלהבנו מכל פוזת חייזר עמומה באולטראסאונד

אז התחלנו. נהנינו מחמישה ימי ביוץ מספקים בהחלט ואלה נקלטה. מהר מאוד. מהר מדי מכדי שיניב יקלוט. אבל אחרי הכול, היינו ביחד כבר שבע שנים וזה הרגיש שזה לגמרי הזמן להכניס עוד מישהו למשוואה הזאת שלנו. הגילוי על ההריון היה אדיר. הייתה זאת התרגשות גדולה והכי קלישאתית שיש: פרפרים בבטן, ציפייה גדולה. עטפנו את  את בדיקת ההריון ואת זוג הפסים המיתולוגי בבד ממשי וספרנו ימים, שבועות וחודשים. התלהבנו מכל בדיקה, מכל תמונה, מכל פוזת חייזר עמומה ובלתי ברורה בעליל שהיא שחררה בבדיקות האולטארסאונד, מכל תזוזה ותנודה. קראנו, שמענו, קנינו וחיכינו.

שנה ושמונה חודשים לאחר מכן, שוב דגדג לי בבטן. ראיתי איך בת דודה של אלה שבדיוק קיבלה אח קטן מתנפחת מגאווה, ומתהלכת לה כמו טווסית אחראית, הליכה כזאת שיש רק לאחים גדולים ורציתי שגם אלה תהנה מזה. מה גם שהתגעגעתי לתקופת ההריון הזוהרת שלי.
"אז יאללה נעשה עוד אחד?" הצעתי ליניב.
"מה, עכשיו?", הוא שוב נתקף היסטריה קלה.
"כן, אתה יודע, אף אחד לא מבטיח שזה יקרה מהר. כל הריון הוא אחר וזה יכול לקחת שנה. אז כדאי שנתחיל. מה יש לנו להפסיד?".

לילי שרצקי 10.10 (צילום: תומר ושחר צלמים)
השלישי בדרך | צילום: תומר ושחר צלמים
אז הוא התעטש. ושוב זה קרה. מוקדם מכדי שהוא יקלוט. אבל אחרי הכול, היינו ביחד כבר כמעט תשע שנים, שנה ושמונה חודשים עם תינוקת מקסימה וזה הרגיש שזה לגמרי הזמן להכניס עוד מישהו למשוואה הזאת שלנו. הגילוי על שני הפסים היה נפלא. לא אדיר ומהפכני כמו בפעם הראשונה, אבל בהחלט משמח ומרגש. ההתלהבות מעט דעכה, כי היי – אנחנו כבר מנוסים, ויודעים, ואין משהו שמישהו יכול ללמד אותנו. אחרי הכול, זה הסיבוב השני שלנו, יו נואו. אבל הציפייה והשקיקה, והפעם לבן הייתה גדולה ומשמחת.

הריון לא מתוכנן מזמין איתו תגובות לא מתוכננות

בפעם השלישית שזה קרה, הכל כבר נראה אחרת. לא תכננו. לא כיוונו. למעשה, לא חשבנו בכלל על ילד שלישי. לא עכשיו, ואולי, למען האמת, גם לא בכלל. אף פעם לא חשבתי ש"שלושה זאת משפחה", ולא מצאתי נימוק אמיתי שהגיע מבפנים למה צריך בעצם עוד אחד. למעשה, לי למשל יש רק אח אחד ויש לנו קשר שגורם לי לתהות איך שלושה בכלל יכולים לחלוק קשר נדיר שכזה.

פתאום הכול נראה אחרת. כמו כל דבר שאנחנו מקבלים מבלי שתכננו, גם ובמיוחד הריון לא צפוי – מזמין איתו תגובות לא מתוכננות. הגילוי אודות שני הפסים היה בעיקר מפחיד. ההתרגשות שבצבצה טושטשה במהרה בגלל אינספור מחשבות ולראשונה, נכנסו למשוואה שלנו כל כך הרבה גורמים שהם אינם פנטזיונרים וטהורים. הם היו בעיקר פרקטיים, מחושבים, כלכליים - כל מה שמעולם לא היה שם לפני כן.

היי, אנחנו כבר מנוסים, ויודעים והפעם אנחנו מבינים מה זה ילד, ומה הוא צריך, ומה הוא דורש, ומה מגיע לו, ולמה הוא ראוי. ולא רק זה, אלא גם מה מגיע לנו, ומה אנחנו דורשים ורוצים.

זמן קצר אחרי הגילוי המפתיע, שודר הפרק הראשון של "מחוברים", בו נתי קלוגר מגלה שהיא נכנסה להריון לא צפוי. על אף שבעלה בועז מאוד רצה בהריון הזה, היא בחרה להפסיק אותו. הסבירה שהיא לא יכולה להכיל הריון וילד נוסף כשהזוגיות שלהם רק מתאוששת ממשבר גדול שעברו. הפרק מלווה את התהליך, את הדמעות ואף מתעד אותה על מיטת בית חולים, כשהרופא מבשר לבעלה בועז: "אנחנו אחרי, היא מרגישה טוב, תעשה דיליט ותמשיכו הלאה".

איך לעזאזל עושים את זה?

בדומה לנתי קלוגר, גם לי לא היה קל להכיל את הגילוי הזה. התעוררו בי כל המחשבות של איך לעזאזל עושים את זה. חשבתי על איך אנחנו משיגים בית יותר גדול, משדרגים לרכב יותר גדול, איך ממנים שלושה גנים (שניים מתוכם פרטיים), איך באמת משקיעים זמן איכות בכל אחד כשבקושי עכשיו, עם שניים, אנחנו נושמים. ניסיתי להשיג את הטלפון של אראלה, להציע הצעה מגונה לאיזה מקושר בלוטו, לחשוב איך שודדים בנק בצורה אלגנטית בטענה שאני הרה במצוקה. ומה לא?

אבל המחשבה להפסיק את מה שכבר נוצר אצלי הייתה קשה לי. יכולתי להבין לגמרי מה עבר על נתי קלוגר,  ולרגעים הייתי שם, הייתי כל אותם קולות שהיא השמיעה בעצמה. אבל היה משהו אחר, עוצמתי ברמות שמעולם לא הכרתי, שגבר על השכל, ועל הכסף, ועל החששות ממה יהיה. לראשונה בחיי, הייתה בי תחושה עזה וחזקה שאסור לי לגעת בזה. שאם זה קרה כמו שזה קרה, אז ככה זה צריך לקרות.

אחרי שהתוודעתי לרוחניקית שבי, או אז גם התחילו השכנועים העצמיים: לעצמי אמרתי שאם כבר ילד, אז עכשיו. כל עוד אנחנו בלאו הכי עמוק בתוך החיתולים והלילות הלבנים. כי בינינו, למי יהיה כוח לחזור לזה בעוד שלוש שנים מהיום? ופערים קטנים זה טוב, וכל ילד הוא ברכה, והכל יסתדר. וקלישאות מכאן ועד באר שבע שהתחלתי לראות בהן אמיתות לכל דבר. ואז גם הבליחה מחשבה מעודדת (אותי לפחות) שבעוד חמש שנים מהיום, אוכל לצאת לנופש זוגי עם יניב. ולא ליום או לכמה שעות. אלא לשבוע. בניו יורק. כמו אז, כמו פעם, כמו לפני. (כן, גם זאת מחשבה שעולה לי מדי פעם, אתם יודעים. הרצון לזמן משלי, לזמן זוגי, לזמן נטול ילדים).

אז זה מה שקורה בהריון לא צפוי. היקום עזר לו לבוא (וגם חפיסת הגלולות ששכחתי). הרציונל עדיין קיים, המחשבות על כסף, העלאה, שדרוג, ושיפוצים מעסיקות אותנו ללא הירף אבל מיום ליום הווליום של כל אלה מתחיל להיות נמוך יותר, כי בדיוק שמענו פעימות לב ודופק שגברו על הקולות המצקצקים בראשי, ופתאום ראינו משהו קטן שנראה כמו שעועית, או קינואה אם תרצו, ופתאום הרגש צף מחדש.

לא שאנחנו עפים על עצמנו, כן? זאת בכל זאת הפעם השלישית. אנחנו כבר יכולים ללמד את הרופא דבר או שניים על איך לעשות את זה. וחוץ מזה, אולי בכל זאת הגיע הזמן להוסיף משהו למשוואה הזאת שלנו, כי באמת שנהיה לנו קצת יותר מדי נוח.

>> בפעם הקודמת: עד שנהייתי לוהטת, גיליתי שאני בהריון
>> ואיך נראה ההריון השני של לילי? לכל הפוסטים מהגלגול הקודם
>> למה לא כולן עושות שלושה ילדים בשלוש שנים?