לפני חודשיים וחצי ילדתי את אוהד, שהגיע לעולם שנתיים וחצי אחרי אלה. הוא יצא ארוך (כי בשלב הזה עוד לא אומרים גבוה), רזה כמו שרוך ובעל אף דומיננטי במיוחד. לעצמי אמרתי שתמיד רציתי לפחות ילד אחד שיהיה דומה לי. מצד שני, למה זה חייב להיות דרך האף הגדול והיהודי שלי? למה למשל שלא ייקח את העיניים הכחולות שלי?
לסביבה כבר מסרתי הצהרה שגבר לא צריך אף קטן. נהפוך הוא, והשלמתי עם התובנה הזאת. אבל ראו זה פלא – הזמן חלף, הקטנצ'יק התחיל להוסיף עליו אי אלו גרמים, פניו התעגלו והאף הענקי שלו נראה פתאום פרופורציוני ומקסים. לא קטן. אבל בהחלט חתיך.
רוצה לומר: כשתינוק מגיע לעולם, נדמה לנו שכל מה שקורה עכשיו, הרגע, הוא נצחי וכך יהיה לתמיד. הלילות הלבנים, עשרות החיתולים המלוכלכים, הפליטות, הגרעפסים ומה לא. כאילו כך הולכים להיראות חיינו מעתה ועד עולם. גם אני נפלתי בפח הזה. עד שהרמתי את עיניי וראיתי את אלה, אוטוטו בת שלוש. ונזכרתי שגם איתה לא ישנתי לילות ארוכים, וגם איתה קיפצתי על כדור הפיזיו כדי להקל על מכאובי הגזים ללא הפסק, והנה היא כאן: ישנה טוב (חמסה בריבוע), כבר לא זקוקה לידיים 24/7 ולא סובלת מגזים.
אז אם את אמא טרייה, כמוני, וזקוקה לזריקת הרגעה, הנה כמה דברים שכדאי שתזכרי שהם זמניים לחלוטין:
התפרים עוברים, שנה חולפת
1. התפרים: בהנחה שאת לא הבחורה הכי גמישה שם למטה (שלא לומר בעלת ניסיון עשיר עם אפרו אמריקאי) ולא התעסקת בעיסויי פירנאום במהלך כל ההיריון, ייתכן שתפרו אותך יופי. זה לא נעים. ואם תוסיפי לזה את הדימום המאסיבי וטריליוני התחבושות שמתיישבות לך על התחתונים – תקבלי באסה נפלאה. אבל זה באמת חולף. אם תנוחי כמו שאת מתבקשת לעשות, הדימום יחלוף די מהר, התפרים גם כן. ולפני שאמרת "יו, אני כבר עושה פיפי ללא חשש", את תמצאי את עצמך גם עושה סקס. טוב אולי הגזמתי. אבל לפחות בגזרת הפיפי זה יחזור לעצמו.
2. הבטן: היא חוזרת לסוג של מצב קודם, באמת. ואיתה גם הנפיחות שגרמה לשפתיים שלך להתנפח ללא היכר, לאפך להשתלט על פנייך, לקרסוליים שלך להפחיד ילדים קטנים ולכפות הרגליים שלך להבריח כל נעל שבסביבה. אם את מניקה – זה יקרה מהר יותר. אם את לא – זה גם יבוא. סבלנות. בקרוב תזכי לראות שוב את הברכיים שלך. מבטיחה.
3. הפטמות שלך: בהנחה שבחרת להניק, יש להניח שהציצי שלך השתנה לבלי היכר. הפטמות בגודל של השדיים שהיו פעם שלך. והשדיים עצמם? בגודל של אבטיח גדול. זה כאילו סקסי. זה לא. אבל זה יהיה. או לכל הפחות יחזור לצורה הטבעית שלהם.
4. מכנסי ההריון: התינוק כבר בן חצי שנה ואת עדיין לובשת מכנסי ההריון שמחזיקים לך את הבטן? זה בסדר. כולנו שם. אבל גם שכבת הגומי שעוטפת לנו את הכרס תרד מתישהוא. אם תעזרי לה קצת כמובן. מתישהוא תחזרי ללבוש ג'ינס רגיל וחולצות שאינן, רחמנא ליצלן, טוניקות דודתיות. הייתי רוצה לקוות שנוכל ללבוש את הג'ינס של גיל 16, אבל אני לא עד כדי כך תמימה. נסתפק באחד בלי גומי.
5. הלילות הלבנים: זה נראה כאילו לעולם לא תרוויחי שוב את השינה שלך. עזבי את השינה שהכרת. את תסתפקי ב-4 שעות רצופות בלילה. ולא בחצאי שעה באמצע היום. וזה באמת לא הרבה לבקש. אבל זה יבוא. באמת. הנה תראו אותי, חודשיים וחצי אחרי וכבר ישנה. עם חצי עין פקוחה, עם גוף בכוננות, אבל ישנה כבר כמה שעות רציפות בלילה. התחייבות שלי: עד תום חופשת הלידה הוא כבר יישן לילה שלם. הבעיה היא שהוא עדיין לא חתם על החוזה.
תתעודדי: עם הזמן הוא יעשה פחות קקי
6. קקי: כשהם רק נולדים, מסבירים לנו שהמצב התקין הוא 6 חיתולים ביום של פיפי ועוד 3 של קקי. בפועל, אם התינוק שלך אוכל טוב, את עלולה למצוא את עצמך שואפת ניחוח צואה 8 פעמים ביום. מצד אחד, זה טוב לתינוק. מצד שני, מה לעזאזל? אז בשורה טובה: גם הסיפור הזה מהתחת מתחיל להתאזן עם הזמן. הם ימשיכו לעשות קקי וטוב שכך. אבל ירגיעו בכמות וישקיעו באיכות. כך תחסכי לעצמך עבודה בהחתלה וגם כסף על חיתולים.
7. הלוגיסטיקה: גם אם את האמא הכי ג'דאית בשכונה, את עדיין צריכה לצאת עם תיק עמוס שסוחב את כל הבית, תוסיפי לזה סלקל, אמבטיה, עגלה, ומנשא ואיך שלא יהיה, כל יציאה מהבית היא לא פחות ממתישה. אבל הזמנים הולכים ומתקצרים עם הזמן כי הקטנטן כבר לא צריך מלתחה שלמה, כי הקיץ הגיע, כי האמבטיה כבר קטנה עליו והוא כבר עובר לטיולון, כי את בעצמך מתמקצעת במלאכת המנשא ויודעת כבר לקפל את העגלה דרך האוזן וכי את בעיקר הרבה יותר נונשלנטית. את תראי, יום יבוא ותצאי מהבית בדיוק בשעה שתכננת לצאת. ולא שעה אחרי.
8. מחזור: זוכרת אותו? את החבר הזה שמבקר פעם בחודש? כמה מהר שוכחים, הא? אחרי הכל, להעביר חודש שלם בלי להתמודד עם תחבושות, טמפונים, כאבי בטן, כאבי גב, ויתר ירקות שקשורים בו. אבל גם היעדר המחזור הוא זמני. ביום מן הימים, במוקדם (אם את לא מניקה) או במאוחר, הוא יופיע. וכך לפתע, בעודך בשירותים, תגלי אותו מברך אותך לשלום. מה שכן, אם שכחת לחלוטין – המחזור הוא תזכורת טובה להבין שאת שוב מבייצת ואם לא תישמרי, את עשויה להיכנס שוב להריון ומהר מהצפוי. נא לקחת לתשומת לב אם לא בא לך עכשיו על ליטל ברודר לתינוק שעוד לא חגג ארבעה חודשים.
9. ביגוד ראשוני: בתקופה הראשונה לחייהם, התינוקות שלנו ממש קטנים. וכל הביגוד הראשוני הזה שכולל מספר שכבות ואינספור כפתורים הוא חתיכת כאב ראש. שלא לדבר על כך שרוב הזמן הבגדים האלה פשוט ענקיים על הגוף הזעיר על הפיצקים ודורשים קיפול מכל הצדדים. אבל ככל שחולף הזמן, הקטנטנים גדלים, והבגדים מתחילים להתיישב בדיוק איפה שהם אמורים. וכך במקום עשר דקות, את מתקתקת את הסיפור בשתי דקות כולל החלפת חיתול, שלא לדבר על כך שהבגדים נעשים יפים יותר – כעת שזנחת את החזייה והרגלית. עם ההבנה הזאת, גם גדל החיוב בכרטיס האשראי – אבל אם לבזבז – אז הכי טוב לבזבז על בגד גוף מנוקד ומכנסיים עם פסים. אין אושר גדול מזה.
10. חוסר תגובה: בואי נודה בזה: בהתחלה התינוקות שלנו לא מגיבים לנו בשום צורה. בקושי עין הם פוקחים. אנחנו ניגשים אליהם מלאי אנרגיות ואדרנלין, מפזרים חיוכים, חיבוקים ונישוקים, והם רק מוציאים לנו לשון, ואולי במקרה הטוב חיוך שהוא כמובן לא רצוני ותמיד יזמין אחריו חיתול מלא במספר 2. אבל כפיות הטובה הזאת חולפת. ואם העולל הוא בעל מזג נעים לבריות, הוא יפזר חיוך פתאום בבוקר, חיוך כזה שישכיח ממך את העובדה שהוא לא נתן לך לישון כל הלילה.
ועוד מילה אחרונה וחביבה: הם גדלים. כשהם קטנטנים, אנחנו רק רוצים שהם יגיבו לנו, שיחייכו. כשהם כבר מחייכים, אנחנו רוצים שיתגלגלו מצחוק, אחר כך שירימו ראש, שיתהפכו, שיזחלו, שיילכו, שיגידו אמא ואבא, שייגמלו מחיתולים, שידברו ברצף ומה לא. הסקרנות והרצון לדעת איך הם יהיו כשהם יהיו גדולים הוא הכי טבעי ואנושי. אבל מדי פעם, צריך לעצור ולהריח אותם. לראות אותם בדיוק איך שהם עכשיו, ברגע נתון, בלי מחשבות על העתיד. כי בלי לשים לב, היצור הקטן הזה עם המבט התמים נעשה ביום בהיר אחד יותר גבוה מאיתנו ואנחנו מתחילים להישמע כמו אמא שלנו. מפחיד איך שהזמן טס.