קוראים לה שירה. היא מהממת והיא שלי. אני אימא ואני ממש לא קולטת. לפעמים כשאני מסתכלת עליה, לא נראה לי שהיא יצאה בכלל ממני. היא כאילו הגיעה מכוכב אחר ונדמה לי שכל ההבעות, המבטים והקולות שהיא מוציאה מהפה – יש בהם מסר בעל משמעות מהמקום ממנו היא הגיעה.

שירה ארדיטי
חברה מכוכב אחר. שירה המהממת | צילום: תומר ושחר צלמים

טיול רגלי בשעת לילה מאוחרת לאיכילוב

הכל התחיל כשבוע לפני התאריך המשוער. הסתובבתי עם מיחושים שונים ומשונים, פעם המפשעות כואבות, פעם זו הבטן. כל יום החל משעה 13:00 באופן קבוע המוח שלי נזל ולא הצלחתי עוד לחשוב על כלום עד הבוקר של יום המחרת. כל יום סגרתי עוד דבר לקראת הלידה: עשיתי שיעור פילאטיס אחרון, הכנסתי עוד חפץ לתיק הלידה, קבעתי עם המנקה, וידאתי את הצבע של העגלה וסיימתי את החפיפה בעבודה.

יומיים לפני, נכנסתי לזון אחר. התחלתי להרגיש כמו זרמים שמגיעים לי לראש והבילוי העיקרי שלי היה לבהות בטלוויזיה ב"עקרות בית אמיתיות – אטלנטה" – במיוט (!). ואז הבנתי – זה הולך לקרות ביום יומיים הקרובים.

יום למחרת, כשאני עדיין באותה ההרגשה, הודעתי ליוגב שהערב קופצים לביקור באיכילוב. עשינו טיול רגלי בשעת ערב מאוחרת, שם בדקו אותי – בדיקת שתן, חיבור למוניטור ובדיקה על ידי רופא. "את לא בלידה, יקירתי", הודיעו לי. היו לי צירים סדירים אך לא חזקים ועוד לא הייתה לי פתיחה.

חזרנו הביתה  - אני הרגועה, כי סוף סוף הבנתי מה עובר עליי, ויוגב הטרוד, שהבין שהכאבים שלי זה לא צחוק והלידה הולכת ומתקרבת ויחד איתה גם השינוי הגדול שהולך לעבור עלינו.

כשהגענו הביתה, אהובי צנח ונרדם במיטה ולי התחילו הצירים. המשפט "כשזה מגיע יודעים שזה מגיע" – לא יכול להיות מדויק מזה. נזכרתי במה שלמדתי בקורס הכנה ללידה: הציר הוא כמו גל, הוא מגיע לשיא ואז יורד (אני תפסתי זאת כבשורה אופטימית), כשהגיע הציר השתדלתי לא להעביר אותו בשכיבה, אלא  ניענעתי את האגן תוך כדי נשימות ונשיפות עמוקות. כשגל הכאב ירד – פשוט נחתי, אבל לא יותר מ-3 דקות כי אז התחיל הציר הבא.

ככה סחבתי כל הלילה, רק שלא אגיע שוב לבדיקה וישלחו אותי הביתה. בישלתי את הצירים טוב טוב, עד כמה שיכולתי לאותו השלב. לא רציתי להעיר את יוגב, כי ידעתי שיום המחרת הולך להיות מרגש ועמוס. הוא ראה אותי סובלת ולא יכול לעזור לי. כל התנוחות הזוגיות שלמדנו בהכנה ללידה לא היו רלוונטיות עבורי  - רק שאף אחד לא יגע בי עכשיו.

אפידורל? ההחלטה הייתה קלה

הגיעה השעה 06:00 בבוקר. הערתי את יוגב והודעתי לו שנוסעים ל"מאיר" בית היולדות בו תיכננו ללדת. בפקודתי דחפנו כל מה שהיה צריך לתיק הלידה ויצאנו לדרך. "כל עוד אני יכולה לפקד עליך, סימן שאני עדיין לא בלידה", אני אומרת ליוגב בעודי מתפתלת מכאבים. עוד משהו שלמדנו בהכנה.

הגענו לבית היולדות בשעה 08:00. כל כמה דקות אני צריכה להישען על אהובי כדי לעשות את סדרת הנענועים שלי. הגענו לקומה. רמת האמפתיה של האחות שקיבלה אותנו עלתה הרבה הרבה על מה שהכרתי עד כה. פתיחה 1.5. "את תלדי עם אפידורל?". "כן". "אז תחכי לפתיחה של 3," היא אומרת לי בחיוך. "ואז תלדי כמו מלכה".

ללדת כמו מלכה, חשבתי לעצמי. אוקי, נשמע טוב. ירדנו למטה לקפיטריה וחיכינו שתעבור שעה. לפני שנכנסתי לצירים, לא ידעתי אם ארצה אפידורל או לא. כאב הצירים שהרגשתי היה עד כה נסבל, אך בו בזמן קלטתי את רמת הכאב שאני עלולה להתמודד איתו בשלבים מאוחרים יותר בלידה והבנתי שעבורי זה יהיה קשה מנשוא. ההחלטה הייתה קלה.

מאיה ושירה ארדיטי
אי שם בסיני, עם מיץ גויאבות ושש בש. אמא של שירה | צילום: תומר ושחר צלמים

חזרנו כעבור שעה, פתיחה 3. התקלחתי, ובשעה 12:00 נכנסנו לחדר לידה עם מיילדת עוד יותר מרגיעה. העירוי כבר חיכה לי, הקל עליי מאוד את הצירים. החלטנו שמחכים קצת עם האפידורל עד שהתקרבתי ל-4 מה שגרם לי להתחיל לנהום כמו חיה. המרדימה נכנסה אלי לחדר. הזריקה המאלחשת לא כאבה בכלל וגם לא הצינורית שדרכה נכנס אליי החומר. כעבור מספר דקות הרגשתי שאני נחה על חולות סיני כשמצד אחד כוס עם מיץ גויאבות ומצידי השני שני בדואים שמשחקים שש בש. 

הרגע הכי עוצמתי שהיה לי בחיים

יוגב ואימא שלי היו בחדר. דיברנו ושמענו שירים. כעבור שעה כבר הייתי ב-6. ואז התחוללה דרמה, כשאני, בסטלת האפידורל, מנותקת מזה לגמרי. לפתע הייתה האטה בדופק העוברית, ושתי רופאות נכנסו לחדר. 

בעודן עוקבות אחר ההאטה ומחליטות על התערבות, כבר הגעתי לפתיחה מלאה. "תתחילי ללחוץ" הרופאה אומרת לי. מה ללחוץ עכשיו, אתן מפריעות לי בסטלה. אימא שלי יצאה מהחדר בגלל הלחץ, יוגב החזיק לי את רגל שמאל בעוד המיילדת מחזיקה את השנייה. אם לא אהיה מרוכזת, ישלחו אותי לניתוח קיסרי. התרכזתי ככל האפשר, הרופאה הביאה את מכשיר הוואקום, ויחד לכמה לחיצות אני דחפתי והיא לחצה. ואז הרגשתי מין פלופ כזה בבטן, של משהו שיוצא ממני – והנה, היא הייתה בחוץ. השעה 19:28.

אחרי שבדקו, ניקו ועטפו שמו אותה בין ידיי. במשך כמה דקות, עיניה הכחולות הסתכלו אלי בסקרנות וברוגע, כאילו באות לספר לי את כל מה שהיא יודעת ממקומות רחוקים. אלו היו הרגעים הכי עוצמתיים שהיו לי בחיים. עכשיו אני אימא. אימא של שירה.

ביות מלא זה תיק

במבט מפוכח, אך עדיין מהול בהורמונים, כמה תובנות מהלידה שלי:

1. סבלנות. זה יגיע. כל כאב קטן עלול להתפרש כציר, אבל זה יכול להימשך גם כמה ימים לפני הצירים ה"אמיתיים". צריך הרבה סבלנות על אף הלחץ והציפייה.

2. צירים זה כואב. שלא יהיה ספק. זו תחושה של כאב שהולך ומתגבר, מגיע לשיא ואז עובר לפרק זמן. זו מחזוריות מובהקת שאי אפשר לפספס.

3. ברגע האמת שוכחים את רוב מה שלומדים בקורס הכנה ללידה. קחי בחשבון שכשאת עם צירים, סביר להניח שתשכחי את רוב מה שלמדת בקורס אבל ככל שאת יותר משקיעה בהכנה ללידה (מכל הבחינות) כך עולים הסיכויים לחוות את הלידה כחוויה חיובית.

4. אמפתיות זו תכונה לא מספיק מוערכת. בסקר בתי החולים שלך, אל תשכחי גם לעשות סקר אמפתיה. רמת האמפתיה של הצוות הרפואי התומך היא לא פחות חשובה משאר הפסיליטיס. זה ישמור עלייך רגועה בזמן הלידה.

5. אפידורל מנתק אותך. אמנם משכיח את הכאבים באופן מושלם, אבל מצד שני הוא מערפל חושים ושומר אותך מנותקת. צריך לקחת את זה בחשבון כשבוחרים בו.

6. לידה ללא הפתעות? רק בתיאוריה. הלוואי שכל הלידות היו עוברות חלק, אך צריך להיות פתוחים לכל מיני תסריטים שעלולים לקרות במהלכה. ולהשתדל לא להילחץ.

7. ביות מלא זה תיק. אני אושפזתי בחדר בביות מלא, וזה תיק כבד. נשבעת. מצד שני, זה אילץ אותי להתמודד במיידי עם מה שהולך להיות היומיום שלי לתקופה הקרובה. קפצתי היישר למים העמוקים, ו-וואלה? נראה לי שאני שוחה לא רע.

בואו להיזכר איך הכל התחיל: יומן ההריון של מאיה זמיר-ארדיטי