בשבוע ה- 30 להריון שלי, שמעתי לראשונה את הביטוי מצג עכוז. באותו רגע מפתיע לא הבנתי מה נחת עלי פתאום, לא ידעתי מה לעשות ובטח שלא הייתה לי שום תכנית פעולה. לא נותר לי אלא לקבוע תור נוסף לאולטראסאונד, להתעודד מאינספור הסיפורים של "לחברה שלי התהפך רק בשבוע 37, תירגעי!" ולזכור להמשיך לנשום.

מאיה זמיר-ארדיטי בהריון 2
הפוכה! מאיה זמיר-ארדיטי והעוברית המצטיינת | צילום: תומר ושחר צלמים

"במקרה שלך, יקירתי, אני ממליץ על היפוך חיצוני"

כשהגעתי לשבוע 34, והמצג נותר אותו מצג – עכוזית, הבנתי שאני עומדת כאן בפני צומת דרכים: להתערב או לחכות, זו השאלה. שאלה? חתיכת דילמה לא פשוטה בכלל. לפני שהתייעצתי עם מישהו ששווה להקשיב לו, עשיתי את הטעות הרווחת – גיגללתי את צמד המילים "מצג עכוז" ברשת וחטפתי הלם מהבורות, הבלבול ואי אי הוודאות שהופיעו לנגד עיניי.

מכל המידע הזה לא יכולתי להסיק אף מסקנה הגיונית אחת. הופתעתי לגלות שבעבר לידות העכוז היו נפוצות, אך כיום הנטייה היא לוותר על הסיכונים הכרוכים בלידה מסוג זה. זה לא אומר שאין פה ושם רופאים בארץ שיודעים לעשות את זה טוב, אך יש הסתייגות כללית מהעניין. אוקי, הבנתי שללדת הפוך זה ממש לא בא בחשבון.

המשכתי לחפור בינות דפי מידע עמוסים אודות דרכים טבעיות להפוך את העובר, נתקלתי בשיטות להיפוך חיצוני וקראתי כמובן גם על נשים שלא היה להן מנוס מלבצע ניתוח קיסרי. בקיצור, הבלגן חגג.

נכנסתי למצב של שאט דאון. למה דווקא לי? למה אני? איך אקח אחריות גדולה כל כך אם אני בוחרת להתערב ואעשה נזק? ואולי פשוט ככה היא צריכה לצאת, ראש למעלה ועכוז למטה? ומה יותר גרוע - ניתוח או לידה רגילה? לכל אחד החסרונות והיתרונות, ומנקודת מבט של שבוע 34 היה נראה כי אפילו אני יכולה לבחור בסוג הלידה. תחושה של אי וודאות, אי הבנה, מועקה.

שלום, באתי ללמוד להרפות

מי שהוציא אותי מהמצב הזה, היה רופא המעקב הלא רגשי שלי. הסגנון שלו מתאים לי בול – במקום לרחם עליי ולהשתכשך איתי בבריכת הרחמים העצמיים, הוא פשוט היה פונקציונלי: "במקרה שלך, יקירתי, יהיו לך סיכויי הצלחה גבוהים בהיפוך חיצוני". בן רגע, המחשבה על ניתוח התפוגגה כלא היתה. היפוך הוא אמר? היפוך יהיה!

הבנתי שהגיע הזמן לנקוט עמדה ולבחור את דרכי. בין ה"להתערב" וה"לחכות", שמתי את צעדי הראשון בשביל ההתערבות, ומכאן לא הייתה דרך חזרה. מיד קבעתי תור טנטטיבי להיפוך חיצוני בבית חולים "מאיר", בו נמצא המהפך הלאומי, השם והאגדה ד"ר קנטי. החלטתי שאני הולכת לדעת כל מה שאפשר על היפוך, תוך כדי התעלמות מושכלת מתגובות מפגרות וחסרות ביסוס בפורומים.

עד מועד ההיפוך, החלטתי שנעשה כל מה שאפשר, לגרום להיפוך טבעי: בעלי קרא תהילים, הלכתי על הברכיים, עשיתי דיקור ומוקסה, שמרתי על אופטימיות ומצב רוח טוב, אפילו עשינו לה קולות כדי שתרד למטה. אך יחד עם זאת, סידרתי לנו גם פגישה עם ד"ר קנטי בכבודו ובעצמו כדי שיסביר לנו מה זה היפוך חיצוני.

ברגע שהמידע עבר אלינו כמו שצריך ולא דרך שמועות, תגובות, השגות וסימני שאלה, נרגענו. הבנתי שאנחנו בידיים הכי טובות שיש, ואם היא לא תתהפך מעצמה, נלך על ההיפוך החיצוני. מבחינה תאורטית, יצאנו בתחושה שאנחנו עושים את הדבר הנכון.

יוגה בהריון -בטן הריונית
באתי ללמוד להרפות, תיכף אשוב | צילום: kristian sekulic, Istock

אך עדיין, החששות לא נעלמו. אם יכאב לי? אם זו תהיה חוויה טראומתית? הדבר הכי חשוב שד"ר קנטי הבהיר לי, שאם אני לא ארפה את שרירי הבטן בזמן פעולת ההיפוך, זה לא ילך, אז הלכתי ללמוד איך מרפים את השרירים, בעיקר כשמישהו לוחץ לך על הבטן. יחד עם המורה שלי ליוגה, מצאנו דרכים מתוך התרגולים שמעודדים הרפיה. התאמנתי, התרכזתי ובאתי הכי מוכנה שאפשר.

מה, כבר נגמר?

הגענו לבית החולים ביום בו נקבע התור להיפוך. התחנה הראשונה – בדיקת אולטראסאונד, אולי היא התהפכה פתאום? היא לא. לפנינו הייתה הריונית דתייה ששוחררה הביתה בשמחה בגלל ששלה התהפך. למרות ששלנו המשיכה להתעקש על עכוז, החלטתי לראות בזה סימן למזל טוב.

חיברו אותי למוניטור וחיכינו לד"ר. השקעתי בהרפייה, דרשתי מהמלווים שלי שיעטו על עצמם פרצופים שמחים כי אין לי כוח גם לדאגות שלהם ואני צריכה להיות חיובית ומרוכזת. הד"ר הגיע, ונכנס עם מכשיר אולטרסאונד לחדר. הוא מרח עלי המון המון מהג'ל הזה שכולנו מכירות ואמר לי "אני מתחיל ללחוץ". וכך, כשידיו מונחות על בטני הוא לאט לאט הפעיל לחץ, בעיקר בעזרת אצבעותיו, ודחף את הראש והעכוז יחד בתנועה סיבובית כלפי מטה. אם הייתי עושה שרירים בבטן - זה היה הולך הרבה פחות בקלות.

תוך דקה זה היה מאחורי: היא הייתה הפוכה. וזה אפילו לא כאב בכלל! מסתבר שהיא בכלל לא עקשנית כמו שחשבתי, היא פשוט לא ידעה לאן להסתובב. אז עזרנו לה, הד"ר ואני. ובזמן שהוא עבד על ההיפוך, אני עצמתי עיניים והייתי על איזה חוף. הייתי מודעת לגופי, כפות רגלי היו רפויות ונעזרתי בנשימה ושאיפה רכה ולא לוחצת. יש!

עכשיו אני במצג ראש, מחכה ללידה רגילה. אם זה לא היה מצליח, זה גם בסדר, פשוט הייתי בוחרת באפשרות השניה. החלטתי לבחור איפה שכביכול לא היתה לי בחירה ומהרגע שכבר בחרתי, התייחסתי רק לסיכויי ההצלחה. הקפתי את עצמי במומחים שעודדו אותי לכך, אך גם בתומכים אחרים: נשים שעשו היפוך חיצוני והצליחו, ונשות המקצוע של "אמבריא" שתמכו בי והאמינו יחד איתי שזה יקרה.

בכל בחירה במהלך ההריון יש סיכויים וסיכונים. הרופאים שלנו יודעים להציע לנו מה הכי נכון עבורנו אבל צריך גם לסמוך על יכולת הניתוח שלנו ולהקשיב לאינטואיציה. מה שנכון עבור אחת הוא לאו דווקא נכון עבור האחרת. אל תתני לניסיונות של אחרות לערער אותך, כי תמיד תהיה את זו שתכתוב בפורום על איזו טרגדיה שקרתה לדודה של חברה שלה. מצד שני תהיי מודעת באופן אובייקטיבי לסיכונים ולסיכויים של הדרך שלך. כל השאר – תלוי רק בך.   

לטור הקודם שלי: "למה התבאסתי כשעברתי בהצלחה את המבחן לאיתור דיכאון אחרי לידה"