מאיה ושירה ארדיטי בתל אביב
מאיה ושירה ארדיטי. אז איך מגדלים תינוקת בתל אביבית? | צילום: תומר ושחר צלמים
תל אביב היא עיר ללא הפסקה. אך האם הסלוגן הזה עדיין רלוונטי עבורי, עכשיו כשאני אימא של שירה? לפעמים אני בטוחה שכן, לעתים עייפה ומותשת, אני משוכנעת שלא.

מה שכן, כל עוד אני גרה פה, אין סיכוי שאפסיק לנסות לינוק את כל מה שהעיר הזאת יכולה להציע לי, אבל הפעם בווריאציה מורחבת שלי  - אני פלוס תינוקת מהממת ודעתנית בת 3.5 חדשים.

טיול בעגלה ופיח אוטובוסים

נקודת ההנחה שלי הייתה שאני ממשיכה לעשות הכל ממש כמו קודם, כאילו החיים ממש לא השתנו. אז כששירה הייתה ממש קטנה, כבר יצאתי איתה לטייל ברחוב דיזינגוף. היא התלוותה אליי בדרכי לסדר לק בידיים וברגליים, ועל הדרך כבר הספיקה לנשום את פיח האוטובוסים שהעיר הזו יודעת להעניק לנו בשפע. בדרך חזרה, היא התחילה לבכות בעגלה, ואני הייתי חייבת לאלתר אחיזה מיוחדת שלא אמרח עליה את הלק (או במילים אחרות – שהלק לא יהרס).

יחד איתה נפגשתי עם חברות לארוחות בוקר בבתי קפה ממוזגים ומסוגרים, למרות שהספקתי לאכול רק רבע מהצלחת הייתי חייבת לשלם מחיר מלא, והיא אפילו הספיקה להתלוות אליי לפגישה סמי עסקית, כשבסופו של דבר היא הייתה עיקר מושאה.

היא באה איתי למדוד בגדים, על אף שברוב המקרים מצאתי את עצמי מניקה אותה על מדרגות החנות; יחד איתה חגגתי ימי הולדת לאחרים, השתתפתי בשיחות נפש, עשיתי סידורים, ניפגשתי עם המנהלת החדשה שלי בעבודה ואף שקלתי לקחת אותה איתי לשיעור יוגה, אבל זה לא הסתנכרן עם שעת תנומת הבוקר שלה, אז ויתרנו.

על פניו, הרגשתי שפיצחתי את הנוסחה: הנה אני אמא תל אביבית, שממשיכה את חייה כרגיל אחרי המפץ הגדול.

רק כשהגיע יום הולדתי נפל לי האסימון, שאולי העיר הזו ואמהות לא ממש הולכים ביחד, ממש כמו הילדה שלי והעגלה שהיא כל כך אוהבת לשנוא.

הופעה ודרינק בבר ביפו? זה כבר לא זה

תכננו יחד עם זוג חברים (ללא ילדים, כלומר אנשים קלילים וחסרי דאגות) ארוחת ערב במקום חדש ביפו ובו הופעה חיה וטפאסים מהממים. אני, יוגב ושירה היינו לבושים יפה וחגיגי, אבל למרות האווירה, החגיגיות, האוכל והקרבה לים, לא נהניתי. וגם יוגב לא.

כל הזמן חשבנו על שירה, שאמורה להיות עכשיו במיטה שלה, בשקט, והסביבה הסקסית המלווה על ידי המוני חוגגים ונגן מנדולינה לא ממש התאימה לה.

שירה ארדיטי
"הבנתי שמה שעשה לי טוב פעם, לא עושה לי טוב היום". שירה | צילום: תומר ושחר צלמים

כשחזרנו הביתה הציפה אותי תחושת ריקנות. באותו רגע הבנתי שלא שווה לי להמשיך בהרגלים הישנים שלי רק כדי להרגיש שלא וויתרתי על החיים הישנים שלי, כי בעצם הם לא יחזרו לעולם. הבנתי שכשלשירה לא טוב, גם לי לא טוב, וכשאני אעשה לה טוב אז גם לי יהיה טוב. זו הייתה נקודת המפנה בו האימא שבי נולדה.

אז איך עושים לתינוקת בת 3.5 טוב בעיר שיש רבים שיגידו שהיא לא מתאימה לתינוקות? האתגר שלי עכשיו הוא למצוא את האיזון ולגלות את מה שיעשה נעים לשתינו. אני עדיין עובדת על זה, אבל יש לי כבר כמה דוגמאות:

1. לשבת בבתי קפה? בשבילי הפוך טייק אווי, תודה. הבנתי ששירה ובתי קפה תל אביביים זה לא זיווג משמיים. שאוותר? אין מצב. אני מקפידה לצאת למקומות פתוחים ונמנעת מלהיכנס עם שירה למקומות סגורים. את הקפה שלי אני לוקחת בטייק אווי, ואם כבר יושבות אז רק מתחת לעצים בשדרות.

2. מפגשים לאמהות עם תינוקות: הנה אני באה. הבנתי שאני ממש לא לבד ויש עוד המון אמהות במצבי בעיר. התחלתי לפקוד את שלל החוגים והמפגשים לאמהות עם תינוקות, שם אנחנו מכירות חברות חדשות (וגם חברים) ומוצאות את עצמנו נינוחות בסביבה שמתאימה עבורנו.

3. גיליתי שיש לא מעט מקומות לזחול בעיר. מסתבר, שבין בתי הקפה והפאבים יש לא מעט גינות, אותם לא ראיתי מעולם. המדשאה בכיכר רבין, למשל, היא מקום נהדר לפרוס בו משטח פעילות ולתת לשירה להתקדם עם ניסיונות הזחילה שלה.

4. הבנתי שהכל מעניין את שירה. אז אפשר להרגיע את כל הנשמות הטובות שלא מפסיקות לספר כמה העיר הזו לא מתאימה לתינוקות. אנחנו פשוט מטיילות במספר הרחובות שברדיוס שלנו, ואין משהו שיותר מעניין את שירה מאנשים והתרחשויות (כמו אימא שלה). כשהיא נתלית ממני על המנשא, עיניה נפתחות בפליאה ועבורה אין אנשים יותר מעניינים כמו בעיר הזאת. והאמת, בצדק.

מאיה, יוגב ושירה ארדיטי
ממשיכים לחגוג, אבל אחרת. משפחת ארדיטי המורחבת | צילום: תומר ושחר צלמים

מהרגע שהבנתי את זה, החיים שלנו השתנו. הפעילות שלי הפכה להיות מחולקת לשניים: דברים שאני עושה עם שירה ודברים שאני עושה לבד ועם יוגב. לפעמים שלושתנו יכולים להשתלב, כמו למשל טיול בין ערביים לכיכר מסריק, ולפעמים חייבים לצערי להיפרד.

כששירה ישנה ואני בפעילות משל עצמי, שיעור יוגה או הופעה, תווי פניה מהדהדים בעיני רוחי ואני מרגישה חום בתוך הלב. תחושת הריקנות הסתלקה ואיננה. הכל הפך להרבה יותר משמעותי עבורי מאז שהיא בסביבה, אני מצליחה לחוות את כל הדברים כמו פעם, אבל הלב שלי יותר רחב ומלא, כי יש לי אותה.

>> לטור הקודם שלי: "מה ללחוץ עכשיו? אני בהיי מהאפידורל"
 
לכל הטורים של מאיה זמיר-ארדיטי