הביקור האחרון שלי אצל האחות המלווה היה מרגש במיוחד. לא רק בדיקת לחץ דם, לא רק בדיקת משקל ושתן. "היום", היא אומרת לי ועיניה נוצצות, "אתן לך למלא שאלון אדינבורו". "אדי-מה?", אני שואלת אותה, למרות שזה נשמע לי מוכר. לא מזמן קראתי כתבה על דיכאון לאחר לידה באחד מעיתוני הנשים (נו, חיכיתי בתור למעצב גבות), ודובר שם על השאלון הזה, האדי משהו.

מאיה זמיר ארדיטי הריונית
עם הכל הכבוד לבדיקות, מה עם ליווי נפשי בהריון? מאיה זמיר- ארדיטי | צילום: תומר ושחר צלמים

קיבלתי ציון טוב, האחות נשמה לרווחה

השאלון הזה נועד לאתר הריוניות עם סיכון גבוה לדיכאון אחרי לידה ומוגש אחר כבוד להריונית בשלבים המתקדמים. הכתבה שקראתי דווקא ראתה בכך יוזמה מבורכת, אבל גם הביעה הסתייגות מכך שכבר בהריון יתייגו אותך כדכאונית מועדת.

בעודי מצויידת בידע מוקדם זה, התחלתי למלא את השאלות. האחות עקבה אחרי טיפה מודאגת "אל תמלאי את זה מהר מדי, יש לזה השלכות לעתיד, כן?" כשסיימתי וקיבלתי את הציון, היא נשמה לרווחה. אני לא בטווח הסיכון. ניצלתי.

יצאתי ממנה די מבולבלת. היה לי ברור שאכפת לה ממני, בכל איקס שסימנתי היא תלתה את תיקוותה שהוא יהיה האיקס הנכון, רק שלא אצא חלשה, חרדתית ובעלת מחשבות אובדניות. אבל איך אפשר באמת להיות חלשה ולהיעזר בתמיכה כשכולם סביבך רק מצפים (ולא מוכנים לקבל אפשרות אחרת) לכך שהכול אצלך בסדר? רק לחשוב על לאכזב אותם, ובעיקר את האחות ששמחה כל כך עבורי, גורמת לי לתחושה של כאב בטן.

האמת, מצא חן בעיני שהשאלון הזה צץ לפתע, בין כל הסקירות, הבדיקות, המדדים, הגרפים, הויטמינים, תוספי התזונה, הסנטימטרים והקילוגרמים. הרגשתי שסוף סוף יש הזדמנות לדבר על הנפש, ועל מה באמת עובר עליי. הנה, השאלון הזה שכב שם בינינו ואולי היה אפשר בעזרתו לפתוח איזושהיא שיחה פתוחה ועדינה על הפחדים, המעבר לאימהות, על היום שאחרי, על הלא נודע.

אך לא. הבנתי שאני עדיין בארץ המדדים. הלא סופו של כל שאלון הוא בציון. והציון הזה אומר שאני לא נזקקת לתמיכה ואף לא לשיחה. מה שהציל אותי משליחה מיידית היישר אל חדר הפסיכיאטר ואז אני, ועל אחת כמה וכמה – האחות, היינו מרגישות כישלון גדול. לא בגלל הצורך האמיתי, אלא בגלל הקטגוריה שהייתי מצטרפת אליה.

איבדתי את ההזדמנות לקבל ליווי נפשי בהריון?

חשבתי איך היא הייתה מגיבה לו הציון שלי היה יוצא גבוה במיוחד. האם היא הייתה מתנערת ממני? אולי מעבירה אותי לטיפולה של אחות אחרת? מעבירה לי את מספר הטלפון של הגורם המטפל ומסתלקת מהחדר? אולי הייתה מתעכבת איתי עוד קצת, למרות שהריוניות נוספת מחכה מחוץ לחדר, ומספרת לי בשקט שגם לה יצא ככה בשאלון שלה?

בואו לא נשכח את זה, אני הולכת להיות אימא, בקרוב ממש. כל אחת ואחת מכן האימהות, יודעות מה זה אומר ומתמודדות עם זה כל אחת בדרכה שלה. אולי במקום למדוד את הציון בשאלון, פשוט נקיים שיחות אחת על אחת – אימא עם עוד לא אימא?

אז שיחקתי אותה עם הציון של האדינבורו שלי, וכך, במחי איקס, "איבדתי" את ההזדמנות היחידה שאולי ניתנה לי לליווי מקביל לליווי הפיסי, ולא פחות חשוב – ליווי לנפש. לא היה הרבה יותר מעצים אם היו גם מתעכבים איתנו על כל מה שמתלווה לתהליך ההריון והמעבר לאימהות? לא רק פגישות על גבי פגישות עם רופאים ואחיות ששמחים עבורך ש"הכול בסדר". אלא גם לפגוש עיניים שימשיכו ישירות להביט בך גם אם משהו, חס וחלילה, לא בסדר.

לטור הקודם שלי: "תרחיש הלידה המושלם שלי התנפץ לרסיסים"