ההריון עבורי הוא מציאות הרפתקנית של 9 חדשים, שבכל שלב ושלב בו, מתרחשות תופעות חדשות ומפתיעות. נכון שאפשר לקרוא עליו, לדעת מה אני הולכת לעבור כל שבוע ושבוע להלן ה"תכנית", אבל ברגע אמת, כל אחת עוברת אותו אחרת – כמה שהתהליך הזה הוא אובייקטיבי לכאורה, הוא הכי סובייקטיבי שיש.
שמנתי? מה פתאום, אני מתעצמת
כשאנשים שואלים אותי "נו, איך עובר ההריון?" ואני עונה "בסדר, אבל עזבו אותי מההריון, אני עכשיו מתכננת איך לנצח את הלידה", הם צוחקים לי בפרצוף. "תגידי תודה שאת לא סובלת יותר מדי", הם אומרים, "ההריון שלך יפה וזה מה שחשוב". אבל חוץ מלהיות יפה, ההריון הזה לא מפסיק להפתיע אותי, פעם אחר פעם.
הייתי בטוחה שהשינויים התכופים המתרחשים בגופי בעקבות ההריון יהיו קשים עבורי. אך גופי המתמלא והמתרחב, כאילו נלקח מתוך אחד הציורים של רנואר, מעניק לי עוצמה שפשוט גורמת לי לחשוב "איך לעזאזל לא הייתי בהריון כבר קודם?"
ככל שחולפים השבועות אני מבינה שהשינויים הגופניים הם כאין וכאפס אל מול השינויים שעוברת הנפש שלי. העוברית שממלאה אותי, גדלה מיום ליום ומשאירה מקום מאוד מוגבל לרגשות שליליים; כעס, סטרס וכאלה – אין לי כוח יותר להכיל אתכם, די, אין יותר מקום. מעכשיו יש כניסה רק לכל מה שנעים ומרגיע. אחרי הכל, יש פה שתי נשים רגישות שצריך לדאוג להן, לא רק אחת. (מאידך, יש רגעים מסוימים בהם הפיוזים שלי עולים לרמות שלא הכרתי, אז צריך לקחת את השאנטיות בפרופורציות...).
הריון הוא מצב של המתנה
מאז שנכנסתי להריון, שמתי לב לעובדה מפתיעה לא פחות: בהריון אוהבים אותנו יותר. ייתכן והסיבה לכך היא הפוריות שלנו שמקרינה שפע, אך לא משנה מה הסיבה התוצאה היא שבזכות ההריון, נשים שעבדתי איתן כמה שנים ולא אמרו לי מילה, עכשיו רק מחייכות ומלטפות לי את הבטן. הן מחמיאות לי על הבגדים, על השיער ועל כל מה שאפשר.
אפילו המנקה הראשית בעבודה החליטה סוף סוף ששוטפים לי את החדר – כי אני בהריון, אלא מה. רק שהעוברית שלי לא תשתעל מהאבק שהצטבר על המחשב בשלוש השנים האחרונות.
אז כששואלים אותי "איך עובר ההריון?" אני מבינה שהוא עובר בהתמודדות: התמודדות כל יום מחדש עם האתגרים שהוא מציב לי, ככה שממש אין לי שום אפשרות לחשוב על העתיד. אני הולכת לא אמא? מי חושב על זה? המחשבה הזו באמת גדולה עליי עכשיו. אני הריונית, כרגע, וזה מספיק לי, תודה.
באחד הספרים של הרוקי מורקמי, יש דמות שנכנסת לתוך בור ומכסה את עצמה בתוכו. בתוך הבור היא לוקחת לעצמה את הזמן לחשוב, להרהר, להתחבר. יש מצבים שהדבר הכי נכון לעשות זה להיכנס למצב של המתנה ואז לצאת ממנו. אני מבינה מזה, שאפשר לבחור להנות ממצב ההמתנה. לא להאיץ בו, לא להילחם בו. פשוט לאהוב אותו כמו שהוא.
אז היום אני בהריון, ממתינה להיות אימא. אני מתכוונת להנות מכל רגע ורגע ולהתנחם שבניגוד להרבה תהליכים אחרים בחיים – כאן לפחות אני יודעת (פחות או יותר), מתי הפרפר – יצא.