כששואלים אותי אם אני בנאדם תחרותי, אני עונה "לא". אך אם נכנסים איתי לרזולוציות של המחשבות הקטנות, אני תחרותית ועוד איך. לא כי אני רואה את הניצחון לנגד עיני, אלא כי אני אוהבת לתת פייט הוגן, מה שגורם לי באופן טבעי, להישאר כל היום ב"מתח חיובי".
ואז ההריון הזה הגיע, והרס לי את כל מה שבניתי עד היום, כי גם אם בתחילת ההריון הייתי בטוחה שהחיים שלי יישארו אותו הדבר ושאני אמשיך לעולם עם הפייט שלי (כי באמת בחודשים הראשונים, כל עוד אין בטן זה אותו הדבר) אני לומדת בצער, בכי ודמעות, כי בחודש שישי "אותו דבר" כבר מת ממזמן והפך ללא רלוונטי.
פרויקט חדש בעבודה? גם ככה לא תהיי פה
למשל, שיעורי היוגה. ביוגה (חוץ מלהתמודד עם האגו שלך) את מתמודדת עם תנוחות מורכבות ולא טבעיות בעליל. תארו לעצמכם לשהות בתנוחת plank, סוג של שכיבת שמיכה מהגיהינום, עשרות טובות של שניות, אבל אני, ההריונית המתקדמת, לא מסוגלת. פיסית, לא יכולה. פעם יצאתי מכל שיעור בסיפוק רב בגלל התמדה כזו, אבל היום זה כבר לא רלוונטי. אז אי אפשר את התנוחה הזאת, גם לא את הבאה, עד שאת מגיעה למצב שבתוך הקבוצה את עוברת שיעור פרטי מותאם להריון - פדיחה.
או למשל, בעבודה. תאריך הלידה המשוער שלי נהיה דד ליין לבוסים שלי. יש פרויקט חדש? יש לי הצעה? לא, חבל על הזמן אפילו לשמוע, הלא גם ככה את לא תהיי פה עוד חודשיים, ואז מי ימשיך את התכנית שאת יזמת בזה הרגע? לא רלוונטי מאיה, זה לא רלוונטי, ניתן את זה למפיקה אחרת.
דוגמא נוספת, לובשות הסקיני. פעם התלבשתי כמו שאר בנות העיר, הייתי אחת מקבוצה גדולה של בנות שהחליפו מהסקיני בחורף לג'ינס הקצר והגזור בקיץ וחוזר חלילה. כשאת לבושה ככה אז רוב הסיכויים שאת לא נשואה, וגם לא בהריון, בקיצור, מועמדת לא רעה לדייט ואולי לאהבה.
את הסקיני שלי החליפו הטייצים השחורים, וכיום ברור לכולם שאני כבר לא שייכת לקבוצה הקודמת, אלא שאני בדרך להקים עוד בית בישראל. כן, אני שייכת עכשיו לקבוצה המצומצמת שעוד מרשים לעצמם להישאר בתל אביב, למרות שכולם פה עושים הכול כדי לרמוז לנו שאנחנו כבר לא רלוונטיים.
כבר לא רלוונטית לעיר
החנויות שבעבר הייתי בת בית אצלן, הפכו גם הן ללא רלוונטיות, כנ"ל ברים סגורים ומעושנים, מסיבות שמתחילות בחצות, מסיבות בכלל, חיי רווקות, סיפורים מחיי הרווקות, הופעות צפופות ואופניים. כל אלו מצביעים עלי כאומרים לי – מותק, תפרשי בחינניות עכשיו, כשעוד לא מאוחר מדי ואל תחכי לשלב הפאתטי בו את ה"פילה", תכריחי את חבורת הגייז המסכנה לרקוד איתך בקצב לצלילי הדיסקו של מייקל ג'קסון.
אך יחד עם זאת, גיליתי שהפיכתי ללא רלוונטית, הצליחה לשחרר אותי מ"המתח החיובי" הזה שמגייסים אותו כדי לעמוד בתחרות. ופייר, זה קצת מוצא חן בעיני, כי בעצם אני נאלצת להקיף את עצמי בחוסר מתח, או יותר נכון, הרפיה וכאמור הרפיה זה הרבה יותר טוב.
אז אני לא הולכת עם ג'ינסים צמודים וזה גם הרבה פחות לוחץ לי על הבטן, אני לא עושה תנוחות מאמצות בשם היוגה, המעסיקים שלי מכריחים אותי לקחת את העבודה בפרופורציה ולהיכנס לשגרה רגועה, והעובדה שפחות אכפת לי ממה שחושבים עלי (כי אני כבר לא בתחרות) – הופכת אותי לאדם שיותר קל לו לשחרר את מה שעל ליבו, גם אם מדובר במה שאני חושבת על השומר, נהג מונית או נציג שירות.
מי ההריונית הכי מצטיינת בעיר?
אבל אם חשבתי שהסתיימה התחרות לעת עתה ואני יכולה בינתיים ליהנות מהמנוחה, אז נראה לי שטעיתי, כי כעת כשאני כבר לא הריונית לייט אלא הריונית אמיתית, חציתי את הקו לסקטור של ההריוניות, ושם - התחרויות אמנם אחרות אך הפייט הוא אותו הפייט של פעם ואולי אף קשה יותר:
למי יש בטן יותר גדולה (או קטנה), רחבה או מאורכת, למי היו כמה שפחות תופעות לוואי, מי המצטיינת בפילאטיס הריון, מי כבר נרשמה לקורס הכנה ללידה ואיפה, מי שילמה הכי הרבה לרופא שעושה סקירת מערכות מורחבת, וגם מי קיבלה את מירב ה-וי בסקירה, מי עם סטייל הלבוש השיקי ביותר, מי שותה יותר מהר את התמיסה של העמסת סוכר, וכו' וכו' וכו'.
למרות שלאור כל זה אני באמת לא יודעת להרפות, אני משדלת שלא לשכוח בעיקר לנשום וגם לנשוף. מתנחמת בכך שכשזה מגיע לרגע אמת שלי עם העוברית, אז אין תחרות ואין נעליים, העיקר ששתינו נהיה בריאות. כל השאר, באמת על ה____ שלי.