עם כל הפתיחות, רוב האנשים ששומעים על גבר שעובד כגנן (בגן ילדים, לא כזה שמכסח דשא) מרימים גבה. אבל מה עם גברים שלקחו את זה צעד קדימה, נכנסו לקודש הקודשים של הנשיות – עולם ההיריון והלידה? מתברר שיש מיילדים, מדריכי התפתחות, יועצי שינה – ואפילו צלם לידות. שוחחנו עם כמה מהגברים שאמנם אף פעם לא הרגישו ציר או היניקו – אבל בהחלט הגיעו הכי קרוב שאפשר, ועם שתי נשות מקצוע ותיקות בתחום.
גילה רונאל, "האימא של הדולות", היא דולה מזה 23 שנים, הכשירה דולות רבות והדריכה זוגות רבים בקורסי הכנה ללידה ולהנקה. רונאל מספרת שטרם פרשת מיכאל הופמן (עו"ד מרחובות שלכאורה ביצע מעשים מגונים, עבירות מין קשות ומעשי אינוס בנשים שליווה כדולה), עוד אפשר היה למצוא מעט דולות ממין זכר. "היו לי כמה תלמידים גברים, רובם מטפלים ברפואה משלימה שרצו להתמחות בהריון ובלידה ולשלב עבודה עם זוגות בהריון. חלקם אף התחילו לעבוד כדולות אבל בא ופן טבעי הם הרגישו שזה לא המקום שלהם, הם אמנם רצו לעבוד עם נשים בהריון אך לאו דווקא להיכנס לחדר לידה, אחד אף אמר שהוא מרגיש מציצנות להיות במקום אינטימי של נשים". אף שנגד הופמן לא הוגש כתב אישום, הפרשה עשתה את שלה, וכיום, עד כמה שידוע לנו, לא פועל אף דולה ממין זכר בארץ.
"ככלל יש משהו טבעי ונכון בנשים שמטפלות בנשים בלידה", אומרת גילה רונאל, "בחברה המסורתית נשים ליוו נשים וזה חוזר להיות חלק מההוויה המיילדותית. מבחינת היסטוריה נשית ומבחינת רוב ההעדפה הנשית בלידה, נשים מעדיפות נשים. אמנם יש אנשי מקצוע מעולים בתחום ההיריון והלידה, אבל הם מעטים, ורוב הנשים מעדיפות נשים בלידה ורוב נשות המקצוע יכולות להבין טוב יותר את היולדת".
גבר אחד שדווקא מבין נשים – ובעיקר יולדות – לא רע בכלל הוא איציק דוד (53), מיילד בבית חולים לנשים בבלינסון מזה 27 שנים. בנוסף הוא מדריך סטודנטים באקדמיה לסיעוד ורפואת חירום, ומעביר קורסי הכנה ללידה. לאחר שסיים את התואר הראשון, מיילדות לא הייתה הבחירה הראשונה שלו. "למדתי קורס בטיפול נמרץ וחוויתי מצבי חירום לא נעימים, שהובילו אותי להיות מעורב רגשית. לא תמיד מצליחים להציל חיים וכשראיתי שהאדם שטיפלתי בו אמש נפטר, היה לי מאוד קשה", מספר דוד. "לכן החלטתי לעבור לתחום שמח ובריא יותר, ואני שמח מכל רגע".
אתה מרגיש לפעמים שאתה נמצא בטריטוריה נשית?
"בתקופת לימודיי ראיתי יותר רופאים גניקולוגים מאשר רופאות, אבל היום זה שוויוני יותר. הדלתות היו תמיד פתוחות בפניי, וקיבלו אותי יפה, ולא הייתה תחושה כזו מסביבי, להפך: השקיעו בי מעל ומעבר", אומר איציק דוד, "אני יכול להישאר שעות בבית חולים, כבר שנים שזה הבית שלי. יש קסם במקום הזה, זו עבודה עם שליחות. אין דבר יפה מזה כשאתה נוגע בחיים חדשים כל יום. כל לידה היא כמו הלידה הראשונה שלי. אני נקשר ליולדות ולבני הזוג שלהן, כולן מכירות אותי מפה לאוזן מקורסי הכנה ללידה, מסיורים ומלידות קודמות. אני מיילד כבר דור שני, ונשים מגיעות אפילו מהדרום כדי שאיילד אותן. אני חבר טוב של כולן, הן סומכות עליי ואוהבות אותי ויש לי תקשורת מעולה גם עם צוות המיילדות וגם עם המטופלות".
אתה לא נתקל לפעמים בהרמת גבות או נשים שלא מסכימות שמיילד יילד אותן?
"מעט מאוד, זה די נדיר. יש יולדות שמטעמים דתיים לא מוכנות לזה, אבל לרובן אני כמו שליח, ואם מישהי לא רוצה, אני לא נפגע".
מה הסיבה שאין עוד מיילדים בחדרי לידה?
"רוב הגברים שלומדים סיעוד באקדמיה פונים לעבודה בחדרי ניתוח ובפסיכיאטריה, מפני ששם עושים תורנויות, וכלכלית זה יותר משתלם. לדעתי, הסיבה היא בעיקר כלכלית".
מה נדרש ממיילד?
"צריך להיות בנתינה וסבלנות, לזרום עם האישה כדי שהיא תרכוש בי אמון. אני מפנק אותן ואת בני הזוג, נותן להן את כל האופציות כדי להקל עליהן, כדי שלא יחוו סטרס. צריך להיות אנושי ושירותי. אני מאוד נהנה מהעבודה שלי, מגיע למסדרונות המחלקה עם חיוך ועם ג'ל בשיער וכולן קוראות שאכנס לחדר הלידה שלהן".
בלי צילום איברים אינטימיים כמובן
ובזמן שיש מי שעושה – יש מי שמתעד. אופיר קפון החליט שמעבר לצילום רגיל, הוא רוצה לצלם לידות. להכניס מישהו שיתעד את הרגעים האינטימיים הללו יכול להיות בלתי נתפס עבור לא מעט אנשים – לא כל שכן כאשר מדובר בגבר. "לזוגות בהתחלה יש תחושה של בושה, הרי מדובר במצב מאוד אינטימי וישנו גם החשש מאיך תצאנה התמונות - אבל התחושה עוברת מהר מאוד, בעיקר בגלל האישיות שלי והחיבור שלי עם הזוגות. הזוגות שאני מצלם בלידה אומרים שאני מצחיק אותם, ויודע מתי לתת פרטיות ולהיעלם מהשטח. חוץ מזה, חדר לידה הוא הרבה פחות אינטימי ממה שמדמיינים, כל הזמן נכנסים רופאים ואחיות אז הבושה די נעלמת".
אופיר, כמובן, לא מתעד את האיברים האינטימיים של האישה, אלא מקפיד על זוויות שישמרו על הפרטיות שלה – אבל עדיין יעבירו את החוויה במלוא עצמתה. "נכון שאלו רגעים מאוד נשיים במהותם, אבל בתחום הצילום שלהם אין הבדל בין גברים לנשים. יש שוני בין סגנון של צלם לסגנון של צלם או צלמת אחר או אחרת, אבל המין ממש לא משחק תפקיד באיכות העבודה".
ואם כבר גבר היה זה שאמר לך מתי ללחוץ או ביצע בך את החתך הידוע לשמצה (חלילה), וגבר אחר שתיעד את הרגע שבו הכל הסתיים והתינוק הונח עלייך סוף סוף, מה עם קצת עזרה בהנקה? מתברר שכאן מדובר בנושא רגיש מדי. "אישה אחרי לידה רגישה מאוד. ייעוץ בהנקה הוא מאוד אינטימי ואני לא בטוחה שהיא יכולה להרגיש נעים עם יועץ הנקה ממין זכר", אומרת ג'ולי שור, יועצת הנקה IBCLC ובעלת "הבית של ג'ולי". "כדי להפריש אוקסיטוצין (הורמון שמופרש ביחסי מין, אורגזמה ובהנקה) אישה צריכה לחוש ביטחון ואמון. אם מישהי מרגישה לא בנוח ההורמון לא ישתחרר אצלה כמו שצריך. אמנם זה שונה ומשתנה מאישה לאישה, וזה מאוד אינדיבידואלי, כי ישנן נשים שזה יהיה בסדר מצידן, אבל לרוב זה לא תחום שגבר ייכנס אליו, כי זה מקום של נשים בדרך כלל. בהיסטוריה הנשים, טיפלו בנשים אחרי לידה, וברגע שיש גבר בסביבת נשים יש אנרגיה אחרת והיא משתנה, כמו שאישה נכנסת למוסך ויש מן תחושה שהיא לא שייכת. מעבר לזה, כל עניין הנגיעה בחזה, שנדרשת כל הזמן במקצוע, יכול להיות מאוד 'טריקי', בארה"ב יכולים לתבוע בגלל דבר כזה. למעשה, בכל השנים שלי במקצוע היה לי רק תלמיד אחד שהכשרתי, רופא משפחה שרצה לתת מענה למטופלות שלו, אבל אני לא רואה מניעה שיהיו עוד גברים. אמנם זה תחום יותר נשי, אך כדי להיות יועץ הנקה טוב צריך להיות רגיש ומאוד אמפאטי, עם היכולת לשים את עצמך במקום של האחר ולהבין מה עובר עליו. זה תלוי אישיות ופחות תלוי ג'נדר".
יועץ שינה: "אני שופט את המקצוע על סמך היכולות ולא לפי מגדר"
מקצוע נוסף שדורש אמפתיה אין קץ הוא ייעוץ שינה. גם כאן התחום נמצא בשליטה נשית מוחלטת, כשרוב היועצות הן אמהות בעצמן, שהחליטו על הסבה מקצועית בעקבות שינוי הסטטוס. זה בדיוק הסיפור של צח לוזון, אלא שהוא לא אמא – אלא אבא. לאחר שעבר תהליך של יעוץ שינה עם התאומים שלו, וחברים ובני משפחה התחילו להתייעץ איתו לגבי התהליך, החליט ללמוד ולהתמקצע בתחום. לוזון טוען שהתגובות מהסביבה היו ועדיין חיוביות ביותר, ועיקר העניין הוא אישיות ואינטראקציה עם ההורים. "אני לא חושב שאני טוב יותר מאישה, כמו שאני לא חושב שאני טוב יותר מגברים אחרים. אני חושב שלכל אחד יש את הצדדים הטובים יותר והטובים פחות. אני שופט את המקצוע על סמך היכולות ולא לפי מגדר ומקווה שכך עושים איתי".
גם יוסי יונגמן, מלווה התפתחותי במקצועו, עשה התאמה מקצועית כשהפך להורה. "שלושים שנה עסקתי בתחום התנועה והריקוד, ואחרי שהפכתי להיות אבא, באופן טבעי סיקרן אותי תחום הליווי ההתפתחותי לתינוקות. מעולם לא קיבלתי תגובות שליליות או הרמות גבה, ואני חושב שכל אחד שבוחר מקצוע, אוהב אותו ועושה הכל כדי להיות מקצוען ואיכותי הוא מוצלח, אין קשר לעניין המגדרי".