לפני שנתיים וחצי, אחרי היריון תקין ולידה מושלמת, החיים של מלי (35) קיבלו תפנית טראגית. דימום כבד שסיכן את חייה אילץ את הרופאים לכרות את רחמה ואת אחת מהשחלות שלה, וגדע באחת את החלום להיות אמא לחמישה, כמו שתמיד רצתה. "מיד כשהתעוררתי מההרדמה ביררתי כמובן איפה התינוק שלי, ומיד אחר כך שאלתי איך אני אוכל להביא עוד ילדים", היא מספרת. "אבל כמובן שבלי רחם אין היריון, והדרך היחידה שעמדה בפנינו היא פונדקאות. למזלי, נשארה לי שחלה אחת, כך שיכולנו לשאוב ממנה ביציות, להפרות אותן בזרע של בעלי וליצור ילדים ביולוגיים משלנו – ואת העוברים האלו להשתיל אצל פונדקאית".


חודש אחרי הלידה וניתוח החירום, התייצבה מלי אצל מינה יולזרי ועדה אטיאס, במרכז להורות באמצעות פונדקאות, וביקשה להתחיל בתהליך. "היה לי ברור שכל עוד יש אפשרות להשתמש בביציות שלי ובזרע של בעלי, אני מעדיפה פונדקאות על פני אימוץ", מסבירה מלי. "ומכיוון שאני עדיין רוצה חמישה ילדים, לא רציתי לבזבז זמן. הייתה לנו כימיה מעולה עם עירית, הפונדקאית שלנו, שמעדכנת אותי בכל דבר קטן ואנחנו הולכים יחד איתה לבדיקות. היה לי חשוב להיות קרובה להיריון ולכן בחרתי לעשות את התהליך בארץ. אני מקווה שבפעמים הבאות שאעשה שוב הליך של פונדקאות, אולי ייקלטו תאומים וכך יתקצר לנו התהליך בדרך ליעד, אבל כמובן שכל דבר בעתו, וכרגע אני רק חולמת שהפונדקאית שלנו תלד בשלום תינוק בריא בקרוב".

הזהירות של מלי לא מגיעה משום מקום. זהו ההיריון השני שהפונדקאית שלה ושל בעלה נושאת עבורם, אחרי שהפעם הראשונה הסתיימה באבדן היריון בשבוע התשיעי. "היינו בבדיקת דופק, ופתאום הרופא אמר שהוא מצטער, אבל הוא לא שומע דופק. רצנו מיד לבית החולים, קיווינו שזו טעות, אבל גם שם אמרו לנו את הדבר הנורא הזה, שכל כך לא רצינו להאמין שהוא אמיתי. למחרת עירית עברה גרידה. הייתי שבורה ומאוכזבת, ודאגתי לה מאוד. פחות מהבחינה הרפואית, כי זה לא משהו מסוכן או מסובך, אלא יותר מבחינה רגשית, אני יודעת שהיא עברה הפלה טבעית בעבר, בהיריון הראשון שלה, ורק רציתי שהיא תהיה בסדר".

"התגובה הראשונה הייתה שיש כאן טעות, לא ייתכן שאין דופק, וחשבתי שאולי יש תקלה במכשיר", משחזרת עירית (33) את אותם רגעים קשים, שבהם בישרו לה ולמלי שההיריון הסתיים. "אני זוכרת בכי של שתינו, תסכול נוראי ואכזבה, למרות שכבר עברתי דומה עם היריון שלי וידעתי שזה יכול לקרות – הפעם נוספה לכאב גם אמפתיה לאכזבה ולאבדן של מלי ובעלה וזה היה קשה. לא הרגשתי שאכזבתי אותם, חלילה, אבל היה לי ברור שאם הם ירצו – אני אכנס מיד לתהליך נוסף, בתקווה שהפעם יהיה סוף טוב לכולנו".

ואכן, מלי ובעלה לא נשברו, והחליטו להמשיך הלאה. "מכיוון שאני ובעלי מאמינים שלכל דבר בעולם יש סיבה, ויש שליטה עליונה, אנחנו מקבלים כל דבר באהבה, ומאמינים שכנראה כך זה היה אמור לקרות. יש שתי אופציות – להתבאס ולהתחפר בתחושת האכזבה, או להגיד – ממשיכים הלאה. בחרנו באופציה השנייה.  כל החלטה שעירית הייתה מקבלת הייתה מקובלת עליי, אבל שמחתי מאוד שהיא רצתה להתחיל תהליך חדש, ומיד כשהיא התאוששה מההפלה המשכנו בכל הכוח".

הייתה לכם מחשבה להחליף פונדקאית לאור המקרה?
"אני מודה שיש כל מיני הרהורים לגבי הפונדקאית, בעיקר בהתחלה. ישנם הרבה דברים שעוברים בתהליך, ותמיד אפשר למצוא למה לא ומה לא בסדר. המתח קיים באופן תמידי וזה דבר ארוך שנמשך תשעה חודשים, כך שתמיד יש דברים שגורמים לך להרהור שני. אבל אני שמחה שהתגברתי על המחשבות האלה והצלחתי לשחרר. ממילא תשעה חודשים העובר לא אצלי, אלא אצל מישהי אחרת. עירית עושה בשבילנו דבר גדול מאד, והתגמול הכספי הוא קטן לעומת גודל המתנה. אני רוצה להמשיך לעוד הליך של פונדקאות מיד אחרי הלידה הזאת,  אבל זו לא תוכל להיות עירית, כי החוק מחייב הפסקה של שנה, אבל מי יודע, אולי בסיבוב השלישי נחזור אליה שוב"

ומה איתך, עירית, מה מביא אותך לקחת על עצמך משימה גדולה כל כך בעבור אחרים?
"בחרתי בפונדקאות כחלק מרצון פנימי שבער בי שנים, סוג של משאלה שרציתי להגשים לעצמי, לא משהו שאני יכולה להסביר רציונלית, יותר רגשית. עם בעלי דיברתי על העניין לאורך שנות נישואינו, הוא שותף מלא להחלטה שלי ומגבה אותי. הילדים שלי, בני 11 ו-6, כרגע עדיין לא יודעים על ההיריון בכלל ועל הפונדקאות בפרט, מתוך התייעצות עם פסיכולוג מומחה: ככל שידעו יותר מוקדם כך ההיקשרות תהיה יותר גדולה. כן התחלנו את השיח בבית על נתינה ואלטרואיסטיות, וגם על משפחות שונות ודרכים שונות להגיע לעולם. במקרה, כמה כתבות שהופיעו לאחרונה בתקשורת  דיברו על תרומות ביציות, הפריה חוץ גופית ועוד. הילדים ראו ושאלו וכך גם נפתח שיח מוחשי יותר בבית, ובהמשך ההיריון נספר להם בדיוק".

"הפלה של פונדקאית נתפסת לבני הזוג כאילו זה קרה לגופם שלהם"

אין תמונה
עדה אטיאס ומינה יולזרי מנהלות המרכז להורות באמצאות פונדקאות
מלי ועירית, מטבע הדברים, הן לא האם הביולוגית והפונדקאית הראשונות שעומדות במצב כזה. "במקרים רבים, הפלה של פונדקאית או היריון שלא נקלט נתפסים אצל בני זוג כאילו זה קרה להם עצמם", מסבירה עדה אטיאס, עו"ס ומבעלות המרכז להורות באמצעות פונדקאות. למעשה, הפונדקאית הופכת למעין 'שלוחה' של גופם הפיזי, כך שלהתאבל על אובדן ההיריון מתווסף פן נוסף - הדאגה לשלום הפונדקאית. בהקשר זה, חשוב לזכור כי הדאגה לזולת היא הדרגה הגבוהה ביותר הקיימת של הגנה פסיכולוגית. דאגה לזולת היא המאפיין הבסיסי של פונדקאות חיובית, מכיוון שהיא מראה על קשר מיטיב בין הפונדקאית ובני הזוג.

"כמו בכל היריון, גם בהריון פונדקאות קיים הסיכוי שההיריון לא יושלם עד סופו. גם הפונדקאיות מודעות לכך, בייחוד פונדקאיות שעברו הכנה על ידי גורמים מקצועיים לפני שנכנסו לתהליך. לפונדקאיות כאלו יהיה קל יותר להתגבר על המשבר ולהמשיך עם בני הזוג לניסיון נוסף שיכול להניב את התינוק המיוחל, כמו במקרה של מלי ועירית".

ומה מבחינת התשלום והחוזה במקרים של טרגדיה?
"גם כאן, כמו בכל חלק מתהליך הפונדקאות, הכל מתכונן וכתוב מראש. חשוב לציין, שכחלק מחוזה הפונדקאות, הפונדקאית, בעלה וילדיה הביולוגיים רשאים כולם להתייעץ עם פסיכולוג או עם עובדת סוציאלית בעלת תואר שני, אשר יסייעו להם בהתמודדות הרגשית לאורך ההליך, מתחילת הטיפולים ועד חצי שנה לאחר הלידה", אומרת מינה יולזרי, אף היא עובדת סוציאלית ושותפתה של עדה במרכז. "במקרה של הפלה, הסכם הפונדקאות גם מבטיח לפונדקאית פיצוי בדמות תשלום יחסי שגובהו נקבע לפי השבוע שבו בוצעה הפסקת ההיריון. במידה והפונדקאית תחליט להמשיך עם הזוג לניסיון נוסף, זה ייחשב להתחלת תהליך פונדקאות חדש, עליו היא תהיה זכאית לתשלום מלא, בנוסף לפיצוי שקיבלה על ההיריון הקודם".