האמת שאף אחד לא מגיע לקורס הכנה ללידה כדי ללמוד משהו. שום תרגיל נשימה או טיפ הנקה לא מרגיעים כמו לגלות ששאר הזוגות מוכנים פחות ממך. למשל זוג הקלולסים שמפלבל בעיניו נוכח הסברי המדריכה. מבחינתם היריון זה כמו בלגונה הכחולה, משמינים ופתאום יש ילד. כשכולם סיפרו על סיורי חדרי הלידה שלקחו, הם שאלו בתדהמה - "מה? אפשר לעשות סיור לפני? פשוט באים ומסתובבים?"
"כן" עניתי. "אפשר גם לקחת תינוק לשבוע ניסיון בתנאי שאת מחזירה אותו במצב נורמלי".
וואו, זה היה כל כך מרגיע, כבר אני מרגישה יותר מוכנה.
יש מליון קורסי הכנה ללידה, אנחנו הלכנו לזה של מכבי, כי בשביל התינוק שלנו רק הזול ביותר. הכל מזכיר לי סצינה בנאלית ב"רמזור" והפוסטר של אדיר מילר הפרזנטור שדבוק מולי לא עוזר, אבל בכל זאת לומדים כאן דברים חדשים. למשל שהשילייה מזינה את התינוק ואחרי הלידה יולדים גם אותה. לא ידעתי שיהיו לי שתי לידות באותו יום. אני מקווה שלא אצטרך לגדל גם את השילייה כי יש לנו דירה קטנה. מסתבר שאחרי שאלד את השילייה (חשבנו לקרוא לה עמליה), הבעל צריך לבדוק שהיא שלמה. "מזל שהיא רכה", לוחש עומר, "בשלב הזה בטוח אתעלף".
"שיט צריך לחתום על משהו?", אני נלחצת. "זה עולה פה עוד כסף?"
המדריכה מביטה בי בסלחנות ומסבירה שההחתמה היא הרגע בו ההורים והילד יוצרים את הקשר הראשוני. ההיא לא נרגעת וממשיכה: "חשוב לנו לגדל אותו על פי עיקרון הרצף", היא אומרת.
"אז מה?" אני לא יכולה לשתוק עוד. "אנחנו נגדל אותו לפי עיקרון הצבע". הרי ידוע שצבע מנצח רצף.
שעתיים בתוך השיעור ופתאום הגברים נראים ערניים, אבוי - הם אפילו נהנים. אה, המדריכה אמרה ציצים. אבל מהר מאוד כשנשמעות המילים "סחיטה" ו"שאיבה", החיוכים גוועים. מסתבר שהאיבר האהוב עליי, שפעם לוטף על ידי טובי בניה של תל אביב, עתיד לאבד צלם אנוש, ולהפוך למחלבות, בלי שום פוטנציאל להירכש על ידי תאגיד סיני. אני לא מבינה למה אנשים מתלבטים מה לקנות ליולדת כשברור שזה צריך להיות פעמון לצוואר.
"והכי חשוב תחזקו את הנשים, תגידו להן כמה הן מדהימות", מסיימת המדריכה.
"את מדהימה", ממלמל לעברי גבר מבולבל.
"אחלה", אני עונה, "תביא לי בקשה כוס מים, בטמפרטורת החדר, בגביע אזמרגד".