שירי אלקסלסי ברלוט לא תשכח לעולם את מילותיו של הרופא. "אני מצטער, אבל לעובר שלך אין דופק", הוא אמר. "מסביבי היו חדרי לידה מלאים בנשים צועקות ודוחפות וקולות של תינוקות נולדים, ואני מסתכלת על עגלת התינוק שמחכה בחדר, ומבינה שלא תהיה לי אחת כזו, ושהמיטה שלה תישאר ריקה. לידה שקטה הם קראו להליך, לידה עם סוף מר. חדר שקט ללא בכי של תינוק. מכאן אני יוצאת עם ידיים ריקות", היא מספרת על הלידה השקטה שעברה לפני שש שנים וחצי.
חודש אוקטובר הוא חודש המודעות ללידות שקטות ולאובדן תינוקות רכים. תינוק רך הוא תינוק שנפטר בטרם מלאו לו 30 יום. בישראל נולדים מדי שנה כ-700 תינוקות בלידה שקטה. השם הנורא מייצג את הלידה, שבסופה לא נשמע הקול המיוחל שכל אם משתוקקת לשמוע – קול בכיו של התינוק היוצא לאוויר העולם.
כששירי ובעלה רענן החליטו להביא ילד נוסף לעולם, אח או אחות לביתם ליאן שהייתה אז בת 3 וחצי, ההיריון היה מלא ברעשים ופחדים. "היו הרבה דאגות שגרמו לי רק להיקשר יותר ויותר אל הילדה שצמחה בתוכי". בחודש השלישי בישרו להם הרופאים כי חבל הטבור לא תקין. מכאן הייתה שגרה רצופה בבדיקות, מעקבים, אבחונים ובתי חולים. "היינו מקרה ראשון בעולם עם מראה כזה של חבל טבור, הרופאים הכריזו עליה כעל ילדה נדירה והדגישו שלא ידוע להם מה יעלה בגורלה", אומרת שירי. "אבל הם אמרו שכל עוד היא נושמת ומתפתחת, ההיריון ממשיך".
במשך 8 חודשים היא נקרעה בין אמונה לפחד, ובעיקר ניסתה לשמור על שפיות בתוך כל העצב והדאגה שניקרו בה. ואז הגיע היום ההוא. שבת בבוקר, והיא לא חשה בתנועות של העוברית. "נסעתי למוקד ללא הבנה בכלל שמשהו נורא יכול לקרות. מסך המחשב של האולטרסאונד הופנה כלפי הרופא. אני זוכרת את אגלי הזיעה שנפלו על פניו מבלי שיכל לדבר. אלו היו 3 דקות שהרגישו כמו נצח, ואז הוא בישר לי שאין לתינוקת שלי דופק".
רענן ושירי נסעו לבית החולים, שם אישרו להם שוב שהעוברית בבטנה של שירי כבר לא בחיים. "נשארתי עם הגוף שלה, שלא זז ושלא יצא בעצמו, ברחם שלי. שעתיים של צירים עם הרבה בכי ורעידות, לא נתפס בעיניי שאני צריכה לעבור את כל הסבל הזה ועוד בשביל מה? בשביל להיפרד?"
הכאב הפיזי של צירי הלידה התחלף עד מהרה בכאב נפשי עצום. "מאותו רגע כבר לא הייתי אני, התחלפתי באישה אחרת, שבורה ומרוסקת, מבוהלת מהחיים, אישה שלא יודעת איך לחיות עם הכאב ועם החור העצום שנפער בחייה", היא נזכרת. "לחזור בידיים ריקות זו התחושה הכי משפילה והכי כואבת ושוברת שיכולה להיות. כל החלומות מתרסקים לך ברגע אחד. במקום להתעסק בסידורים משמחים את מתעסקת בקבורה, איפה יקברו את הבת שלי, בתוך מה, ומי יקבור אותה, כי לי לא נותנים להגיע להיפרד, לפי חוקי ההלכה. חוקים שברור לי שמישהו צריך לשנות".
לא יכולתי לראות נשים אחרות עם תינוקות
בחברה שלנו אין אף אירוע משמעותי שעובר מבלי שלסביבה יהיו הערות, המלצות או הצעות. שירי מספרת שחלק מההערות שנתקלה בהן ריסקו אותה. "היו שטענו שהיא בכלל לא הייתה תינוקת, ולמה אני בכלל בוכה כי לא ראיתי אותה, והרי יהיו לי עוד ילדים, ושהכל לטובה". היא נאלצה לסגור בתוכה את הכאב העצום שלא הרפה. "אני זוכרת שלא יכולתי לראות נשים אחרות עם תינוקות ולהשוות כל הזמן את הגיל שלהם לגיל של הילדה שלי".
ואז הגיעה נועה פארן. השתיים הכירו בקבוצת תמיכה, ומצאו אחת את השנייה. "היה לנו הרבה מן המשותף, איבדנו באותו היום ואותו התאריך את התינוקות שלנו. שתינו רצינו בעצמנו להיות שם עבור נשים אחרות, הגורלות שלנו התחברו". השתיים יצרו את קבוצת התמיכה חיבוק בשקט הנותנת מענה למאות נשים והפכה עם הזמן לעמותה שאליה חברו גם שרון מזרחי ורות אופק. "אנחנו מקוות שהקול שלנו, של הנשים שאיבדו, לא יושתק, ושהמדינה שלנו תעניק מענה תמיכה וטיפול לכל מי שתהיה זקוקה לו", אומרת שירי.
>> "למה אף אחד לא רוצה לדבר על לידה שקטה?"
העמותה חברה לחברת ההפקות olala, קבוצת הפייסבוק סקסימאמא וחברת יחסי הציבור וייב תקשורת, כדי להרים קמפיין שמטרתו להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי, וליצור שינוי. ח"כ עליזה לביא (יש עתיד) פועלת בנושא בארבע השנים האחרונות, ולפני כשנתיים יזמה את חוק הלידות השקטות, שהשווה את תנאיה של יולדת בלידה שקטה ליולדת בלידה רגילה, כבר מהשבוע ה-22. כעת היא מלווה את הקמפיין, כחלק ממאבקה ליישום נוהל משרד הבריאות שיסדיר את מעטפת הליווי והתמיכה לנשים שעברו לידה שקטה. לקמפיין נרתמו נשים רבות כמו חלי ממן, רונית יודקביץ, פאולה רוזנברג ועוד.
"אנחנו רוצות ליצור הבנה שזה אובדן לכל דבר", מוסיפה שירי. "שהרופאים, היועצים, וכל מי שיעבור בדרכנו ידע מהי לידה שקטה, מה נכון לומר ובעיקר שיבינו שאנחנו זקוקות לתמיכה וטיפול".
לא רציתי לראות אותו אחרי שהוא נולד
אחרי שנים אינטנסיביות של טיפולי פוריות, קיבלה קרן שחר, 43, את שיחת הטלפון המיוחלת שבה בישר לה הרופא שהיא בהריון. זה היה לפני שש שנים וחצי, ולא היה גבול לאושרה. "הרגשתי שאני בפסגה, ולצד זה השתחל גם הפחד לאבד אותו אחרי כל כך הרבה טיפולים", היא מספרת. כל בדיקות ההיריון היו תקינות, אבל תחושת הדגיגים בבטן שעליה דיברה האחות, לא הייתה שם. קרן הגיעה לשבוע 20, בטנה בלטה החוצה, ובקיבוץ שבו גרה השמועה כבר עשתה לה כנפיים. "קרנתי מאושר. הרגשתי שאני אוטוטו אמא, רקמתי תכניות לעתיד, דמיינתי אותי הולכת עם עגלה שבה שוכב הקטנצ'יק, והודעתי במקום העבודה באיזה חודש אצא לחופשת לידה".
כאם יחידנית, קרן הגיעה בגפה לבדיקה שגרתית אצל אותו רופא שליווה אותה בכל שנות הטיפולים. הרופא עיין בבדיקות שהגישה לו קרן, אישר שהכל מצוין, ושהיא יכולה ללכת לדרכה. אך קול פנימי לא נתן לה ללכת. "התעקשתי על אולטרסאונד", היא מספרת. הפעם הבדיקה התארכה והתארכה, והרופא שתק. "שאלתי אם הכל בסדר, והוא לא ענה. חיכיתי עוד כמה דקות כדי לא להפריע לו ושוב שאלתי: 'הכל בסדר?', ושוב אין תגובה. הרופא החוויר והיה מרוכז באולטרסאונד. מרגע לרגע התחלתי לחשוב שאולי משהו לא כשורה, אבל בכלל לא הייתי בכיוון", אומרת קרן. "אמרתי לו שהוא מלחיץ אותי כשהוא לא עונה. הוא הסתכל עליי ואמר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים: 'אני מצטער, אין לו דופק'. הדבר היחיד שעשיתי הוא למלמל שוב ושוב 'אין מה לעשות'. הרופא אמר שהוא ממש מצטער ואני חושבת שראיתי גם דמעה בקצה עינו. שכבתי שם בהלם, החלטתי לנתק רגשות ורק לחשוב על השלב הבא. הוצפתי בתחושה של גועל. הרחם שלי שאמור היה לייצר חיים, להביא שמחה לעולם, הפך לבית קברות".
מאותו רגע, קרן התמקדה רק בשאלה אחת: איך יוציאו ממנה את העובר. היא קיבלה מהרופא הפנייה לבית החולים, ורגע לפני שיצאה מחדרו שאלה אם הוא בטוח שהעובר מת. הרופא השיב לה "אני מצטער, זה סופי. אין לו דופק. הוא מת". רק כשיצאה מחדרו, והגיעה לרכבה הרשתה לעצמה לבכות. "התחלתי להבין שאיבדתי אותו וששלוש שנים של טיפולים ירדו לטמיון".
בבית החולים המליצו הרופאים פה אחד על לידה. קרן עברה 11 שעות ארוכות וכואבות של צירים. אם בלידת תינוק חי יש למה לצפות לאחר הסבל, בלידה של עובר מת, אחרי הסבל מגיע סבל נוסף. "הרופאה בדקה אותי והודיעה שיש עוד הרבה שעות עד הלידה. היא יצאה להביא לי זריקת טשטוש והשתהתה. החלטתי שעם הסבל הזה אני לא ממשיכה, וילדתי אותו לבד, ללא צוות רפואי לידי. הוא יצא שלם, והנחתי אותו לידי. הסתכלתי עליו לרגע, ומיד הפניתי את המבט. לא רציתי לראות אותו. פחדתי מהטראומה שתתלווה לזה אחר כך. האחיות נבהלו כשהגיעו, ואני הייתי רגועה וקרה. המשימה בוצעה. ביקשתי שייקחו אותו, והן מיד עטפו אותו בבד לבן וחתכו את חבל הטבור".
ביום שאחרי נפל האסימון, ותחושת האובדן הנוראה החלה להציף את קרן. "יום אחד את עם בטן הריונית בדרך ליצור חיים חדשים, וביום שאחרי את מתחת לאדמה. האחות הודיעה שאני לא משתחררת בלי לפגוש את העובדת הסוציאלית. כשהיא הסתובבה להתקשר אליה נכנסתי למעלית ונעלמתי. כל מה שרציתי היה להיכנס למיטה ולהיבלע בה לשנים הקרובות, פשוט להיעלם".
עברתן טראומה, לכו לטפל בעצמכן
קרן נסגרה בביתה ולא הרשתה כמעט לאף אחד להתקרב אליה. הימים עברו עליה בבהייה בתקרה, כשהיא מנסה להבין איך לא הרגישה שמשהו לא תקין. "הפתאומיות שבה איבדתי את ההריון הייתה חדה וקשה לעיכול. לא הייתה שום התראה או סימן כלשהו. זה טלטל אותי". רק כשהתחברה לקבוצות פייסבוק שבהן חברות נשים שאיבדו את ההיריון בכל מיני שלבים, החל תהליך ההחלמה. "הקבוצות האלו היו קרש הצלה עבורי, קרן אור. הן היחידות שלא שפטו, שלא הציעו פתרונות, הן פשוט היו שם – קשובות ומכילות ונתנו תקווה. זה כל מה שהייתי צריכה בשלב הזה".
לאחר מספר שבועות היא הבינה שהגיעה העת לצאת מהבית. השמועה על הלידה השקטה פשטה במהירות. "היציאה וההתמודדות עם הסביבה זכורות לי כחוויה נוראית. המון אנשים שהכירו אותי רצו לחבק ולתמוך, אבל בהרבה מקרים הם לא ידעו להגיד את המילים הנכונות, וזה רק הכאיב יותר". משפטים כמו "יהיו לך עוד ילדים", "כל אישה שלישית עוברת הפלה", "אל תוותרי", "הכל לטובה" פשוט מערערים יותר ויותר. "רציתי לצעוק להם בחזרה: 'אתם בכלל לא יודעים מה עברתי, לא כל אישה שלישית עוברת לידה שקטה, לא יהיה לי עוד אחד, היה לי איתן אחד'".
אחרי זמן מה קרן הבינה שלמרות הטראומה והצלקות, על ילדים היא לא מוותרת. "ממש רציתי להיכנס להריון, אבל פחדתי מעוד לידה שקטה". היא החליטה לעצור את הטיפולים, ולרפא את נפשה הפצועה. "במשך 9 חודשים עבדתי כדי להחזיר את השפיות שלי. טיפול בקואוצ'ינג עזר לי להבין שמה שקרה לאו דווקא יקרה שוב, נשארתי חדורת מטרה. כיום אני בעצמי מאמנת נשים שחוו אובדני הריון ולידה שקטה".
לסיפור של קרן יש סוף טוב, או יותר נכון, התחלה טובה מחדש. כעבור שנה וחצי של טיפולים נוספים היא נכנסה שוב להיריון. גם הפעם זה היה מורכב, בגלל שברחמה היו תאומים. "מעבר לקושי הרגשי שהאובדן הביא איתו להריון הזה, הדאגה שלי הפעם הייתה כפולה. החששות ליוו אותי לכל בדיקה, כל מה שרציתי לשמוע זה שיש דופק. היו ימים שהתמלאתי באושר, והיו ימים שרצתי למיון. בעיקר רציתי שיסתיים כבר ושאצא בידיים מלאות".
לפני חודשיים קרן ילדה תאומים, בן ובת, בניתוח קיסרי מבחירה. ויש לה מסר לנשים אחרות. "לאלה שחוו לידה שקטה, ויש הרבה כאלה, חשוב לי להגיד – לכו לטפל בעצמכן. עברתן טראומה שדורשת עזרה והכוונה על מנת שתוכלו להרגיש טוב יותר. מגיע לכן להיווכח שאתן יכולות לצאת בידיים מלאות".