לפני שנתיים וקצת יצאתי למסע, בכלל מבלי לדעת. לא התכוננתי, לא הצטיידתי בשום צידה לדרך, לא חשבתי שכך יהיה; אבל לחיים כמו לחיים יש תוכניות נסתרות עבורנו. לפני כשנתיים הרגשתי מוכנה, מוכנה לעוד ילד. הרצון דגדג לי בכל הגוף והביא אותי לתחושת חוסר במשפחה הקטנה שלנו. החוסר הזה הדהד מכל עבר והאפיל על הזיכרונות הקשים מהלידה של לי, הפגייה המתישה והשנה הראשונה הקשוחה.

הרבה פעמים אמרתי לעצמי שאולי כדאי להודות על מה שיש, על הנס שקרה ולהסתפק בזה, אבל תחושת החוסר לא הרפתה. חשבתי שעבר מספיק זמן מהלידה, שהתאוששתי ממנה נפשית, פיזית ואפילו כלכלית. עוד חודש ועוד חודש עברו ושום דבר לא קרה. מוזר, חשבתי לעצמי. עם לי נקלטתי כל כך מהר ועכשיו… עוד חודש של אכזבה, ועוד אחד ועוד אחד.

צילומי הריון (צילום: טלי דברת)
צילום: טלי דברת


בינתיים מסביבי האמהות בגן בהריון, חברות יולדות את הילד השני, השלישי, אנונימיות מהקהילה שלנו בקבוצה הסודית שולחות לי עוד ועוד שאלות לגבי ההריון הטרי שלהן ואני, ממשיכה להתאכזב. אחרי כמה חודשים התחלתי דיקור. אומרים שזה עוזר. ועוד חודש עבר ועוד חודש עבר. טסנו לחו״ל, לחופשה זוגית. אומרים שזה עוזר. ועוד חודש עבר ועוד. באיזשהו שלב, המדקרת שאלה אותי בעדינות אם כבר הלכתי לרופא. הבנתי שאין ברירה וכמה שלא רציתי להכיר בכך, הגעתי כבר לשלב הבא.

הלכתי לרופא, שנראה מאוד רגוע ואמר שצריך להמשיך לנסות ובינתיים שלח אותי לבירור פוריות. התחלתי בתהליך, קבעתי את כל התורים שצריך, נדקרתי, נבדקתי. ועוד חודש עבר. הלכתי לרופא נוסף, פרטי, כדי לקבל חוות דעת נוספת. התפרקתי מולו בבכי נוראי. הוא הסתכל על כל ערימת המסמכים שלי, הסתכל עליי, ואמר ברוך שהוא חושב שיש לי PTSD, הפרעה פוסט טראומתית של אחרי לידה. הוא מאמין שמבחינה רפואית הכל תקין, הכל בסדר, אבל למרות הרצון הגדול שלי לילד, משהו במוח שלי פשוט חוסם את הכל. במילים אחרות ופשוטות: הגוף שלי מזהה הריון כסכנה עבורי ולכן זה לא מצליח. הוא המליץ לי שכדאי מאוד להתחיל ולטפל בנפש הפצועה שלי, במקביל להמשך הבירור הרפואי.

יצאתי ממנו עם עיניים נפוחות מבכי ותחושה שהשמיים סוגרים עליי. לא ידעתי איך אמצא את הכוחות להתמודד עם הנפש שלי עכשיו. את משמעות המונח PTSD הכרתי היטב, בהקשר של מלחמות, פיגועים ושאר קטסטרופות, לא היה לי מושג שזה יכול לקרות אחרי לידה ולהמשיך להשפיע על החיים שלי בצורה כל כך עמוקה, 4 שנים אחרי. הדחקתי כדי לשרוד, הדחקתי כדי לתפקד, הדחקתי כדי להמשיך לחיות וליהנות מהחיים ולשמוח ולאהוב ולהיות מאושרת אבל הטראומה לא נעלמה לשום מקום, היא חדרה לי למעמקי הגוף והנשמה והיא פוגעת בדבר שאני, בן זוגי והבת שלנו הכי רוצים בעולם - תינוק או תינוקת שיצטרפו למשפחה הקטנה שלנו.


נשים יכולות לסבול מהפרעה פוסט טראומטית אחרי לידה אבל רוב הנשים פשוט לא יאובחנו


באותו לילה לא הצלחתי לישון. עד לפנות בוקר חפרתי וחפרתי בגוגל והגעתי למידע שהדהים אותי: במהדורה השלישית שיצאה בשנת 1980 של ה- DSM (המדריך העולמי והנחשב לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות) הוגדר שכדי לאבחן הפרעה פוסט טראומטית, יש להגדיר אירוע טראומטי כאירוע החורג מרצף החיים הרגיל של אדם. מכיוון שלידה לא נחשבה כאירוע שכזה, ההגדרה של ההפרעה לא התייחסה ללידה ולכן גורמי מקצוע רבים חשבו שאחרי לידה לא תיתכן התפתחות של הפרעה פוסט טראומטית. במהדורה הרביעית שיצאה בשנת 1994, נעלמה ההגדרה הזו והסייג הזה כבר לא קיים. נמצא בבירור שנשים יכולות לסבול מהפרעה פוסט טראומטית אחרי לידה. עוד דבר חשוב שנמצא הוא שלחלק מהמקרים מצטרף דיכאון לאחר לידה ואבחון הדיכאון עלול לגרום לאיחור באבחנה של הפרעת הפוסט טראומה. שכיחות ההפרעה המלאה בנשים אחרי לידה היא בין 1%-3%, אבל כ-30% מהיולדות סובלות מחלק מהתסמינים של ההפרעה כאשר הם לבדם יכולים לגרום למצוקה משמעותית מבלי להיכנס לסטטיסטיקה של ההפרעה המלאה. במקרים כאלה, רוב הנשים פשוט לא יאובחנו ולכן לא ינתן להן כל מענה. אני שייכת לקטגוריה הזו.



נדיר על סף הבלתי אפשרי שתסמיני פוסט טראומה יעלמו לבדם. לכן הפניה לטיפול חשובה ביותר עבור היולדת ועבור כל בני משפחתה. אבל קל יותר להגיד מאשר לעשות, משום שאחד התסמינים של ההפרעה הוא הימנעות מוחלטת מכל דבר המזכיר את הטראומה. חשוב לציין שככל שמתחילים את הטיפול מוקדם יותר כך הוא יעיל יותר, אבל בניגוד לטיפול בטראומה הנובעת מפיגוע למשל, עבורה יש פרוטוקול טיפולי מסודר וידוע לכל במערכת הבריאות, לטיפול בטראומה הנובעת מלידה אין.

אנחנו כיולדות תלויות לחסדי המערכת שאיננה בנויה לטפל בנו באופן מסודר ואף עובדת בתת תקינה נוראית. כשאני ילדתי איתרע מזלי שזה יקרה ביום שישי, יום בו אין עובדת סוציאלית בבית החולים. כך מצאתי את עצמי שוכבת במיטת האשפוז לבדי, כשהבת שלי בפגייה (ועוד בחוסר רגישות או חוסר תשומת לב מיקמו אותי בחדר בו הייתה יולדת עם התינוק שלה) כשאני בוכה ובוכה ובוכה ואף אחד אפילו לא ניגש אליי לשאול מה מצבי ולטפל בי, למרות שברור היה שהייתי במצוקה גדולה.

גם כשאזרתי אומץ וביקשתי לשחרר את עצמי מהאשפוז כי לא יכולתי לשאת את המצב הזה כשאני שם והבת שלי בפגייה, אף אחד לא שאל אותי כלום ולאחר בדיקה פיזית קלילה חתמתי על טופס הסכמה לשחרור מוקדם ושוחררתי, 24 שעות וקצת אחרי הלידה. לאחר כמה ימים כשכן ניגשה אליי בפגייה עובדת סוציאלית, זה כבר היה מאוחר מדי ומנגנוני ההגנה וההדחקה שלי כבר התחילו לפעול.

A post shared by Tal Maor Zingerman (@talmazing) on

יולדות החוות קושי רגשי סביב אותו מאורע משמח פשוט מתביישות לדבר על זה

לכל זאת נוסיף את התרבות שלנו בישראל, בה לידה היא דבר כל כך שמח וחיובי. החברה שלנו מעודדת ילודה וכל הבעת רגש שאיננו שמחה בהקשר הזה גוררת הרמת גבה במקרה הטוב והתעלמות מוחלטת על סף גינוי בשאר המקרים. ואנחנו, בתור יולדות החוות קושי רגשי סביב אותו מאורע משמח פשוט מתביישות לדבר על זה והמודעות פשוט אפסית. אני כותבת את המילים האלו עכשיו, מתוך מקום חזק ובטוח, לאחר התהליך הטיפולי שעברתי ועדיין, הלב שלי מפרפר, הידיים מזיעות ובתוך תוכי מקנן החשש של ׳מה יחשבו עליי׳. באותו לילה כשחיפשתי אינפורמציה על הקשר בין קושי להיכנס להריון ובין PTSD שלאחר לידה לא מצאתי הרבה. מרסיסי מידע שליקטתי מעדויות של נשים ושל מטפלות בתחום הבנתי שהקשר בהחלט קיים ומוכר ואותו מנגנון של הימנעות אכן יכול להשפיע על הגוף באופן פיזי ולמנוע כניסה להריון. הבנתי שאין ברירה. עליי לשנס מותניים ולהיכנס עמוק עמוק לתוך נבכי הטראומה שלי; זה בעצם היה הטריגר לטיפול שעברתי הכלל בתוכו עיבוד חווית הלידה וטיפול רגשי.

במקביל לעיבוד הלידה ולטיפול הרגשי התחלתי גם במעקב זקיקים, כחלק מהבירור הרפואי. מדובר בבדיקה די מרגיזה, במסגרתה צריך להגיע לקופת החולים השכם בבוקר מדי יומיים (ממני ביקשו להגיע החל מהיום בו הסתיימה הוסת האחרונה) ולבצע בדיקת אולטרהסאונד וגינלית העוקבת אחר זקיקי הביציות כדי לדעת כמה זקיקים יש ומה גודלם וזאת כדי לדעת מתי מגיע יום הביוץ המיוחל. מכיון שהמעקב החל בשלב כל כך מוקדם של המחזור יצא שביקרתי שמרפאה פעמים רבות והדבר עימת אותי באופן חזיתי וקשוח עם הרבה דברים שצפו ועלו בעיבוד הלידה ובטיפול הרגשי. כל זה דרש ממני משאבים נפשיים רבים והכריח אותי להתמסר באופן מלא לתהליך הלא קל. מעשית, הורדתי הילוך בכל דבר אחר שאיננו התהליך הטיפולי והתמקדתי אך ורק בדברים הדחופים ביותר בחיים שלי. כל מה שלא הוגדר מבחינתי כ׳דחוף׳ - פשוט נדחק הצידה ללא שום סנטימנטים.

כך עברו להם כמה שבועות מאוד קשים עבורי. בכיתי הרבה, הייתי עצבנית, נטולת כוחות ואנרגיות. הרגשתי שכל הרעל שאגרתי בתוכי בכלל בלי לדעת במשך כל השנים האלה יוצא ומתנקז החוצה. עם התקדמות הטיפול העננים החלו להתבהר וקרני שמש מלטפות ונעימות החלו להרגיע את הנפש שלי. כבר הצלחתי לדבר על הלידה והפגייה מבלי לבכות, הצלחתי להבין מה באמת קרה לי שם. הצלחתי להיפרד לשלום מכל כך הרבה תחושות מעיקות שתפסו לי המון מקום בבטן ולמעשה לא השאירו שם מקום לדבר נוסף, חדש ומשמח - הדבר אותו רציתי יותר מכל. והנה עוד חודש הגיע לסיומו ואני כבר למודת ניסיון נמצאת שוב בכוננות אכזבות. השעות עוברות, הימים עוברים והאכזבה עוד לא הגיעה. הייתכן? האם זה אכן קורה? אזרתי אומץ. נשימה עמוקה, שעון מכוון לשתי דקות ו…שני פסים! שני פסים יפים ומתוקים, יפים ושמחים עיטרו את חלונית הבדיקה. שני הפסים האלה הפכו להיות הריון. הריון אמיתי, עגול ואהוב - ההריון עליו חלמתי במשך כל כך הרבה זמן. זה הריון מלא חרדות ופחדים ותחושות מפחידות שלא חוויתי בזמן ההריון הראשון, התמים, אבל גם בהמון הודיה, הוקרת תודה, הנאה מהגוף המשתנה ואושר גדול מאינספור רגעים קטנים ויפים.

>> הטור פורסם במקור באתר 9Instyle


9 חודשים - כל מה שצריך לדעת