ד"ר גל גולדהבר הייתה צריכה להבטיח לפרופסור שאליו הלכה לבדיקה שלא תתבע אותו. רק אחרי תחנונים הוא הסכים להגיד לה שאם היה מדובר בבתו, הוא היה מייעץ לה להפסיק את ההיריון. מה שאמור היה להיות שמחה גדולה הסתיים בלידה שקטה בשבוע 23 ובעובר מת.

איך מתמודדים עם כזו טרגדיה? זוג הרופאים ד"ר גל ודני גולדהבר החליטו לשתף באותנטיות על החוויה הקשה וגם איך בכל זאת אפשר לצמוח ממנה. הוא רופא משפחה במחוז מרכז במכבי שירותי בריאות והיא רופאה מתמחה בגריאטריה. כיום הם הורים לשניים, אבל את הלידה השקטה עברו עוד לפני כן.

"זה היה ההיריון הראשון שלנו ונכנסנו להריון בניסיון הראשון. הרגשנו שהכל יילך חלק", מספרת גל. "אמנם ידענו שברקע יש לי קרישיות יתר ואני אצטרך להזריק מדללי דם במהלך ההריון אבל לא היינו מוטרדים מזה כלל. במסגרת בדיקה שעברתי בשבוע התשיעי מצא הרופא המלווה היפרדות קטנה של השיליה אבל ציין שקרוב לוודאי שזה שום דבר. לא דאגתי לרגע".

בשבוע 11 התבשרו השניים שמדובר בבת. "כל כך שמחתי. דמיינתי איך נוכל להתלבש בבגדים תואמים, איך אקלע לה צמות ואת שיחות הנפש שלנו בבתי קפה. בשבוע 16 או 17 קיבלנו את תוצאות סקר שליש שני. בתשובה היה כתוב שהחלבון העוברי, בדיקה שנועדה לשלול מומי חוט שדרה ותסמונת דאון בעיקר, גבוה מאוד. התקשרתי לדני בעלי כדי לשמוע את מה שכל כך רציתי לשמוע - שזה כלום. בעצתו התקשרתי לגניקולוג שאצלו היינו במעקב פרטי. הוא אמר להגיע אליו לבדיקת דופק כדי להחליט איך מתקדמים. התשובה שלו היממה אותי ולראשונה התחלתי לחשוב שאולי משהו באמת לא בסדר. החלטנו שלא להמתין עד לפגישה אצלו ונסענו למיון נשים באיכילוב. פחדתי להראות היסטרית מצד אחד - אבל הייתי חייבת לדעת. הפעם לא מדובר רק בי. אלא גם בעוברה שלי. בתינוקת שלי. הבדיקה הראתה דופק וחזרנו הביתה קצת יותר רגועים".

ביום ראשון התייצבו גל ודני אצל הרופא, שהפנה אותם  לגנטיקאי שיעזור להתוות את המשך הדרך. "‏הגנטיקאי עבר איתנו על כל הבדיקות ועל כל ההיסטוריה הרפואית. לאחר שהתייעץ עם מומחים בחו"ל הוא אמר שהמקרה שלנו נדיר מאוד והופננו להמשך בירור. ‏ביצענו מי שפיר בשבוע 21 ובדיקת צ'יפ גנטי. ‏הבדיקה אמנם עברה בסדר אבל פעם נוספת ציינו שיש כמות מי שפיר מועטה".

גל חזרה הביתה לנוח, ואז קרה אחד הדברים הכי מרגשים בהריון: תנועות ראשונות. "העוברה הזו פתאום הפכה לממשית. זאת כבר לא רק תמונה על המסך בבדיקה אצל הרופא אלא חלק ממני חי ובועט", היא אומרת..

"‏תוצאות מי השפיר חזרו עם ממצא שהחלבון העוברי בנוזל מי השפיר גבוה מאוד. בינתיים הבטן שלי ממשיכה להיות קטנה שזאת עוד אינדיקציה למיעוט במי שפיר. הלכנו לסקירת מערכות אצל פרופסור ידוע. שאלתי את עצתו. לאחר תחנונים ולאחר שהבטחתי שלא אתבע אותו על עצתו הוא נעתר ואמר שאם זו הייתה בתו, היה אומר לה להפסיק את ההריון. עם שילוב הנתונים הקיים כעת 80-90% שהעוברה הזו לא תשרוד יותר משעות או ימים בודדים.

"‏ידעתי באותו ערב שזהו, ההיריון הזה לא הולך להימשך וילדה לא תהיה לנו".

אשמה צורבת

 גל עברה למצב משימתי. קבעה ועדה ותאריך אשפוז. "‏לא אוכל לשכוח לעולם את הפטוסייד - שם מזעזע בפני עצמו - הרג העובר", היא אומרת. "הפעולה בה מזריקים ללב העובר או העוברה תמיסת מלח בשם KCL שגורמת לדום לב של העובר. זו הייתה אולי החוויה הנוראית בחיי. רגע מזוקק של העצב הכי עמוק שידעתי. ואשמה. אשמה צורבת. אמא שוכבת שם, ללא תזוזה. ללא התנגדות. כאשר הרופא הורג את העובר שלה. מולה המסך מראה את העובר זז. ולאחר הזריקה כבר לא זז יותר. הפטוסייד הושלם.

"למזלי במקרה שלי האחות סובבה את המסך אחרי שראתה שדמעות שקטות נוזלות על פניי והסנטר שלי רועד מעצמו, כאילו מונע ממני להתפרק לחתיכות מול כולם. לאבד שליטה. לאבד עשתונות. 'זה כאב' אמרתי לדני בבכי כשנשארנו רק שנינו בחדר. 'לא הדקירה' אמרתי. הוא אמר: "אני יודע'. הוא ליטף את פניי. לפחות היינו יחד".

אם החוויה הכואבת הזו לא הספיקה, גל עוד עברה שעות רבות של זירוז כדי שתוכל ללדת את העובר המת. "רק רציתי שזה ייגמר. כל מה שיכולתי לחשוב הוא שהתינוקת שלנו מתה, והמוות הזה מצוי בתוכי. רציתי כבר לסיים עם זה ולשכוח".

"הרגשתי שאאבד את שפיותי אם אראה אותה. החלטה שמאז, כבר חמש שנים וחצי כמעט, אני מתחרטת עליה עד עמקי נשמתי. איך אפילו לא חיבקתי את הבת שלי"

‏לאחר כיומיים בבית החולים, סביב השעה:00 13 בצהריים ב-9.6.2015 ילדה גל את אריאל. דוממת. במשקל 600 גרם. "שאלו אותנו שאלה שלא היינו מוכנים אליה: 'אתם רוצים לראות אותה?'. החלטנו מיד שלא. אני לא בטוחה מה היו סיבותיו של דני אבל הרגשתי שאאבד את שפיותי אם אראה אותה. החלטה שמאז, כבר חמש שנים וחצי כמעט, אני מתחרטת עליה עד עמקי נשמתי. איך אפילו לא חיבקתי את הבת שלי. איך ביציאה מן העולם הזה אפילו חיבוק לא קיבלה מאמא שלה. אלו לא מחשבות רציונליות. אני לא אדם רוחני. זו בדיוק המורכבות שגיליתי בעצמי והקושי בהתמודדות אל מול האובדן שלי אז ומאז".

להתעורר מהסיוט

דני מספר שהתחושה שלו ושל גל הייתה כאילו הם חשופים ופגיעים באופן שלא היו מוכנים אליו. "אחרי הקושי הפיזי של התהליך והקושי של ההתמודדות עם מערכת שבמסגרת עבודתנו כרופאים היינו חלק ממנה, ציפינו לחזור הביתה ולהתעורר מהסיוט, כמובן שזה לא מה שקרה". 

גל: "אחרי הלידה הגיע רופא בכיר לראות מה שלומנו. לא רופא שהכיר אותנו. הוא אמר לנו שני דברים: 1. יהיו עכשיו כמה ימים בסדר בבית אבל אחר כך תהיה נפילה. בעיקר לי. היא תגיע וכדאי להתכונן. 2. בפעם הבאה, כשייוולד לנו ילד או ילדה, נעריך את המתנה הזו יותר מכל הורה אחר לילד ראשון שדבר כזה לא קרה לו. הוא צדק בכל מילה".

דני גולדהבר (צילום: יחסי ציבור)
"היה לי חשוב לשתף בחוויה" | צילום: יחסי ציבור

בימים הראשונים בבית גל הרגישה מצוין. אבל שבוע לאחר מכן שתי החברות הכי טובות שלה הודיעו שהן בהיריון, והיא התרסקה. "המציאות הכתה בי. המחשבות הכו בי. הדיסוננס עם הסביבה שידעה מצד אחד מה עבר עלינו אבל שמרה על שתיקה", היא אומרת. דני מעיד שהתחושות שלו היו שונות. הוא הבין מה קורה לגל, אבל לא חש בעצמו את תהליך האבל.

לבסוף גל מצאה עזרה דווקא בקבוצת פייסבוק בשם "חיבוק בשקט". "שם פגשתי מישהי שתהפוך בעתיד לחברה קרובה מאוד, מישהי שבלעדיה לא הייתי מצליחה לשרוד את שלושת החודשים הראשונים לאחר הלידה השקטה. מצאתי גם את קרן פרידמן גדסי, מטפלת מדהימה שאיפשרה לי מרחב בטוח לפתוח את הרגשות שלי ולהרגיש נורמלית ולא לבד".

איך ממשיכים משם?
דני: "החלטתי לקחת את החוויה הקשה הזאת אל תוך תחום העיסוק שלי ובמסגרת ההתמחות הצטרפתי למסלול יזמות במכבי שירותי בריאות, אשר מאפשר לכל רופא להציע יוזמה לתועלת המטופלים וחברי הקופה. חברתי  לצוות שעוסק באיתור וסיוע לזוגות שעוברים אובדן הריון. אני מרגיש שהתרומה שלי היא שאני מדבר את השפה ויודע לשאול את השאלות הנכונות ולעזור כשצריך. אני שואף להעביר את נקודת המבט שלי. היה לי חשוב לספר מה עבר עלי כבן זוג ולהעביר את המסר לזוגות שעוברים את הקושי הזה, שהם לא לבד".

גל: "הלידה השקטה עיצבה אותי מבחינת סדר העדיפויות שלי בעבודה ובבית. הבנתי עד כמה המשפחה שלי היא הדבר החשוב לי ביותר. חווית הלידה השקטה הפכה אותי לאמא שאני היום. היא עזרה לי להתמודד עם הקשיים שהגיעו אחר כך כשנולדו שני הבנים שלנו, קשיים שכל הורה מכיר כי בכל רגע נתון ידעתי שלא משנה כמה קשה לי, האלטרנטיבה של 'אין' היא הרבה יותר גרועה. היום שני הבנים שלי ודני שלי הם כל עולמי".