ליהי פליישר (36), העלתה לדף הפייסבוק המצליח מאמאצחיק תמונה של שלט שעליו כתוב: "החניה מיועדת לנשים בהיריון מהחודש השישי להריונן ועד 12 חודשים מיום הלידה". בפוסט, שאי אפשר היה להתעלם ממנו, כתבה: "שלושה חודשים אחרי לידה שקטה... נראה לי שנדפקתי מספיק. הגיע הזמן ליהנות מהטבות".
על פי אתר emed לחדשות רפואיות, יש כ-1,500 לידות שקטות בישראל בשנה. מנתוני ארגון הבריאות העולמי כ-2 מיליון נשים חוות לידה שקטה מדי שנה. "לפני כשנה הגעתי להחלטה שאני רוצה להיות אמא, ולבד", מספרת פליישר בשיחה עם mako, "פניתי לרופא פריון ששלח אותי לבדיקות. התחלתי די מהר בתהליך עם בנק הזרע, כבר בסוף מאי עשיתי הזרעה ראשונה ומיד נקלטתי. אושר גדול".
איך עבר ההיריון?
"מעולה. כל הבדיקות המקדימות היו ממש בסדר, שקיפות עורפית, סקירת מערכות, הכל עבר נהדר. בגלל הגיל שלי המליצו לעשות מי שפיר. חליתי בקורונה ובסופו של דבר עשיתי את הבדיקה בסוף שבוע 22, שזה על הקשקש, כי צריך לעשות אותה בין שבוע 17 לשבוע 22. אחרי שלושה שבועות צלצלה אליי מישהי מהמעבדה של אסותא. הייתי בעבודה לא ציפיתי לשום דבר, בוודאי לא אחרי כל כך הרבה זמן. היא אמרה לי שיש בעיה. לא הבנתי מה היא אומרת, הכל נשמע לי ג'יבריש, וככה בטלפון היא אמרה לי: 'אני ממליצה על הפסקת היריון'. קרסתי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. בשלושה ימים נפגשתי עם שישה או שבעה פרופסורים בתקווה שמישהו יגיד לי אחרת. שמישהו יגיד לי משהו טוב. יש לי כבר בטן ויש לי ילדה, אני מרגישה אותה. מה פתאום עכשיו אני צריכה להרוג אותה".
מה הייתה הדיאגנוזה?
"כולם אמרו לי שנפלתי לסטטיסטיקה מאוד גרועה. עודף בכרומוזום 5. בארץ פחות מכירים את זה. יש 15 מקרים בעולם של ילדים שנולדו עם עודף כרומוזום 5 ויותר מ-90% מהם עם נכות מאוד מאוד קשה. הבעיה היא שלא יודעים על זה הרבה, ואי אפשר לדעת אם אולי אני זאת שאהיה בעשרה אחוזים שאצלם הכל בסדר. זאת הייתה ההחלטה הכי נוראית שעשיתי בימי חיי. אף רופא לא מחליט בשבילי. לא ידעתי מה לעשות. זה ליווה אותי המון זמן. עד היום ההחלטה הזאת לא עוזבת אותי. החלטתי לסיים לה את החיים על הסתברות של 90%. אם היא הייתה נולדת עם פיגור קשה שתינו היינו סובלות כל החיים".
מה התהליך מרגע ההחלטה?
"כבר הגעתי לשבוע 27. יש זריקה שמחדירים לבטן שמפסיקה את הפעילות של הלב של התינוקת. זה היה פשוט נוראי. ואז צריך לעבור לידה בתהליך זירוז. זה היה נורא. ללדת תינוקת מתה. קוראים לזה לידה שקטה אבל לא היה שקט שם. היה המון בכי שלי ושל המשפחה שלי. האמת שאני ממש לא רציתי לעבור את הלידה אבל אמרו לי שאחרי ניתוח קיסרי אני צריכה לחכות שנה כדי להיכנס שוב להיריון. ובכלל לא ממליצים על זה כי זה ניתוח לכל דבר".
"חשוב לציין שבתל השומר מאד רגישים ללידות שקטות. מאשפזים נשים במחלקת נשים ולא עם היולדות. הם עושים את זה בחדר לידה מרוחק כדי שלא נשמע בכי של תינוקות. יש להם מדבקה של פרפר על הדלת כדי שהצוות ידע שיש לידה שקטה ואף אחד לא ייכנס להגיד מזל טוב".
מה עובר עליך מאותו רגע?
"נותנים אופציה לראות או לא לראות אותה. בחרתי שלא. מאוד פחדתי. יש לי תמונה שלה שעוד לא פתחתי. הם היו ממש מדהימים, הם נותנים קופסת זיכרון, מלבישים אותה בסריג, מצלמים אותה, עושים טביעות של כפות הרגלים שלה על דף. שעשיתי מהן קעקוע יחד עם הפרפר שהיה על דלת חדר הלידה. הסריג נמצא גם הוא בקופסת זיכרון. אין מנהגי אבלות על תינוקות שנולדים בלידה שקטה, אבל יש לה קבר שאני יכולה ללכת לראות. היה קשוח ביותר. אנשים לא יודעים איך לגשת אלייך. מה אומרים למישהי שעברה דבר כזה. אני יכולה להבין את זה. יש לי שכנים שראו אותי בהריון, ופתאום אני לא. בחרתי לכתוב באותה תקופה פוסט כדי למנוע שאלות. כדי שאנשים לא יופתעו".
פליישר הרגישה שהיא לא מצליחה להתמודד עם מה שעברה ונעזרה באנשי מקצוע כדי לעבד את הטראומה: "עברתי לא מעט. ההורים שלי נפרדו כשהייתי בת שנה. עם אמא שלי לי ולאחי אין בכלל קשר. אבא שלי נפטר מדום לב כשהייתי בת 18, ודודה שלי, אחותו, לקחה אותנו תחת חסותה, והיא נפטרה לפני שנה מסרטן. שבועיים אחרי שנפטרה החלטתי שאני רוצה להיות אמא. אבל אובדן מהסוג הזה זה משהו שהוא אחר לגמרי. זה אבל שהוא רק שלי. אין פה שותף לכאב. אף אחד לא יודע מה מתחולל אצלי. כמה חיכיתי. עברתי לדירה גדולה, שיהיה עוד חדר, והביאו לי דברים בשבילה שעדין מונחים פה בארגזים. עשיתי שינוי מטורף לקראתה, וזה נגמר ברגע. בחודש הראשון לא יצאתי מהמיטה. הייתי ממש בתוך האבל המאוד גדול. לא היה לי כוח לכלום. אנשים מצפים שאחרי שבוע שבועיים הכל יחזור לשגרה. בשבוע הראשון הגיעו כמו לשבעה. ואחר כך ציפו שגם אני אחזור עם משפטים מעצבנים כמו: 'תחשבי טוב יהיה טוב'".
כמו הפוסט מלא ההומור במאמאצחיק בחרה פליישר לא לתת לאובדן הנורא שעברה לעצור אותה ובימים אלה היא בתהליך חדש של ניסיון להיכנס להריון שוב. "מה שיעזור לי לצאת מכל מה שאני עוברת עכשיו זה להיכנס להריון ולהיות אמא", היא אומרת, "הכאב מלווה אותי כל דקה כל יום, כשאני אהיה אמא זה יפחת. כמובן שיש בי את הפחד להיכנס להריון. לא מפסיקה לחשוב מה אם יקרה שוב. כרגע אני עדין בחופשת לידה. אחרי שבוע 22 מגיע ליולדת חופשת לידה עם כל התנאים. החרדה של מה שקורה במדינה לא מוסיף, התנתקתי מהחדשות, ויצאתי מקבוצות התמיכה של לידה שקטה כי לא יכולתי יותר לשמוע על מה שקורה לאחרות. נשארתי במרפאת חווה בתל השומר. נותנים שם כלים להתמודדות. צריך לדעת להתמודד עם הפחד והכאב שתמיד יהיו. החברים והמשפחה עזרו לי לאט לאט לחזור לדברים שאני אוהבת. צלילה, טבע".
אני יודעת שהמון נשים עוברות את זה. בעקבות הפוסט במאמאצחיק פנו אליי המון נשים שסיפרו לי שזה קרה להן. לא כולם מכירים את המושג. הדור המבוגר פחות יודע מה זה. יש כאלה שאני אומרת להם עברתי לידה שקטה הם אומרים לי 'מזל טוב'. להם אני צריכה לומר בצורה הכי בוטה 'ילדתי תינוקת מתה'. אחד הדברים שהיו לי הכי קשים היה לראות נשים בהיריון ולראות תינוקות. כשהייתי רואה תינוק בעגלה הייתי עוברת למדרכה השנייה", היא מספרת. "עכשיו כשהתחלתי שוב את התהליך קצת פחות קשה. יש לי עוד את כל האולטרסאונד שלה. לא מתכוונת לזרוק כלום".