פעם, אם הייתם משפחה עם שלושה ילדים (בהנחה שאתם לא שייכים למגזר מסוים), היו מורידים בפניכם את הכובע. היום לעומת זאת, מסתבר ששלושה ילדים זה ה 2.6 ילד בממוצע למשפחה של פעם. זה לא נחשב ל"ביג דיל". ארבעה ילדים לעומת זאת זה כבר משהו אחר.
נדהמתי לגלות שאף אחד לא מתרגש מהשלישי שלי
אמא שלי למשל, ילדה אותי ואז את אחי והחליטה שמספיק לה. זה מה שהיה מקובל באותה תקופה וזה היה בסדר. אם היא הייתה רואה אמא אחרת עם שלושה, היא ישר היתה משייכת אותה למגזר כלשהו: דתי, עדתי, לאומני או חברתי, יו ניים איט.
היום, כאמא לשלוש בנות, שהאחרונה נולדה לפני כשנתיים, אני עדיין זוכרת את ההלם מהגילוי שהילד השלישי זה לא כזה הישג דמוגראפי. שבועות הסתובבתי מאושרת וגאה, בטוחה שבהריון השלישי שלי אני סוג של אמא אווזה, אוחזת בידיעה שאני אמא צעירה ומגניבה לשלוש בנות, שעשיתי את זה...
אך מה גדולה היתה תדהמתי כאשר התאוששתי מהקיסרי במחלקת יולדות וגיליתי שלשמאלי שוכבת אמא לילד רביעי ולימיני שוכבת אמא לתאומים מספר ארבע וחמש. שתיהן, אגב, חילוניות, מאושרות, וזה נראה להן נורמאלי לחלוטין.
פתאום כולם מסביב יולדים את הרביעי
אז מתי בדיוק השתנו הדברים?
אם נשאל את הבעלים, הם לבטח ישיבו שדבר לא השתנה, ואפילו יטענו שאנחנו מביאים פחות ילדים, כי פתאום נפל האסימון שגם צריך לגדל אותם. תודו שבדרך כלל להביא ילד לעולם זה החלק הקל והמהנה במלאכה, אבל לגדל, לפרנס, לחבק ולהשקיע בכל אחד ואחד מהם עולם ומלואו, כאן נכנס אלמנט הקושי.
ובכל זאת תסתכלו סביב. פתאום רואים המון משפחות שההורים הם כמונו, החבר'ה מהים, ההיא מהמכולת והאלה שפגשנו במסיבת סיום של הגן, וזה שאישתו כבר בהריון רביעי, "איזה יופי, תודה ששאלת".
וזה עוד מבלי לפרט על כל לידות התאומים שסובבים אותנו בתקופה האחרונה.
ואני ילדתי שלוש. אז מה פתאום כולם סביבי יולדות ארבע וחמש? הרי מדינת רווחה אנחנו לא ולגדל אותם עולה המון כסף. המון.
אני תוהה מה באמת גורם לנו לשים קריירות בצד, להשאיר שעות שינה בגדר חלום רטוב שאולי יתגשם, לוותר על גוף חטוב לאורך זמן? מה גורם לנו להפוך למכונת ייצור משוכללת של זבי חוטם עם נטיות להידבק במחלות עם שמות מוזרים? האם זו בגלל היותנו ציוניים ופתאום אכפת לנו מהבעייה הדמוגרפית? אפילו בן גוריון לא היה קונה את זה.
אולי זה בגלל שאנחנו רוצות להרגיש צעירות? יש מצב
אולי הסיבה נעוצה בדבר הקטן הזה, שמביט עלינו בהערצה עיוורת, שלא לדבר על הכרת התודה והאהבה האינסופית. אולי זה אנחנו, שטוב לנו עם הנתינה ללא חשבון, התנדבות ללא גבולות והדאגה ליקירנו יותר מהכול?
או שבכלל זה רק בגלל שאנחנו רוצות להרגיש צעירות? לדחות את כל נושא השעון הביולוגי שעושה לנו כאב ראש אחד גדול עם כל התקתוקים שלו? לא יודעת.
לאלו מביניכם שמתחילים להרגיש שוב את השקט, הילדים כבר גדולים ולא רואים אותם וגם הקטנה כבר ב"סרט" שלה אני ממליצה על טיפ קטן: אפשר להזמין את החברות הכי טובות של הקטנה למסיבת פיג'מות יצירתית ולשינה משותפת ואז להיזכר איך זה מרגיש לקום בלילה, איך זה לגרד את עצמך מהמיטה בבוקר, לבשל, להכין, להפריד, לנחם ולראות שוב את הבית גועש. לסדר, לנוח ואז להחליט. עשה לכם חשק? אם כן, תתחילו לחשוב על שמות.
הכותבת הינה תסריטאית ועורכת תוכן ואמא ל 3 בנות