מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות אמא.
בגיל 26 יצאתי עם חברות לבר. לפתע נעמד מולי בחור שלא שאל אותי כלום, הסתכל עליי ואמר לי: "את תהיי אמא לתאומים בנים". הוא הלך ואני נשארתי המומה. לא אמרתי דבר והמשכתי הלאה. בגיל 27 התחתנתי ואז התחיל המסע הגדול.
"תהיי חייבת לעבור הפריה חוץ גופית"
אחרי שנה של ניסיונות גילינו, בעלי ואני, כי הדרך לא תהיה קלה כמו שחשבנו. התחלנו תהליך ארוך ומייגע של טיפולי פוריות: תחילה כדורים, אחר כך הזרעות ואחרי שנה וחצי של ניסיונות התבשרנו כי נאלץ לבצע תהליך של הפריה חוץ גופית. מיותר לפרט את סערת הרגשות שעוברת כל אישה שמתבשרת בידיעה כזו או חלילה אחרת. אבל לרגע לא אבדתי את התקווה ואת החלום הגדול להיות אמא.
את התהליך עצמו ליווה אותי, מעבר לבעלי (שעבר איתי שבעה מדורי גהנום ועדיין נשאר חם ואוהב), רופא אותו אני מכנה המלאך שלי ואני חייבת לציין שמעולם לא נתקלתי ביחס אוהד ודואג כזה מרופא.
תוך כדי התהליך גיליתי כי גם הוא אב לתאומים שנוצרו בהפריה, מה שחיזק אותי ונתן לי תקווה. את ההפריות ביצעתי בבית חולים פרטי בהרצליה פיתוח, החלטה נוספת שלעולם לא אתחרט עליה. שם פגשתי אנשים חמים שהעניקו לי יחס אישי, מצרך כל כך חשוב במהלך תהליך כמו הפריות.
נעשיתי פקעת עצבים נפוחה מהורמונים, מרוסקת מכל התשובות השליליות שקבלתי בכל פעם שניגשתי לעשות בדיקת דם אחרי הפריה. אחרי ההפריה הרביעית התשובה הייתה חיובית! יש הריון וזו בת. הייתי בעננים.
בחודש החמישי להריון חרב עליי עולמי
לא הייתה מאושרת ממני עד החודש החמישי, אז חרב עליי עולמי (גם עולמו של בעלי אבל הסיפור הוא שלי): התבשרנו כי הילדה סובלת ממחלה גנטית שנקראת "פייר רובין", שלא תלויה בי או בבעלי.
הסתבר שזה משהו שכנראה קרה במעבדה תוך כדי ההפריה. סנטר הילדה לא התפתח כמו שצריך מה שגורם לעיוות באוזניים, שפה שסועה ולשון שסועה ועוד הרבה מאוד בעיות. אחרי התייעצות עם מומחי גנטיקה וגניקולוגים, האופציה היחידה שהשאירו לנו היא הפסקת הריון.
שלחו אותי לבית חולים, שאת שמו לא אציין, הידוע כמתמחה בגרידות מאוחרות ואמרו לי שעל מנת למנוע טראומה של לידה כדי שאעבור גרידה. עברתי גרידה, רק שהרופא המבצע לא עשה אולטרסאונד והשאיר את עמוד השדרה של הילדה בפנים. למחרת חזרתי עם חום גבוה והסתבר כי עברתי הפלה מזוהמת (בגלל רשלנות של רופא). הוכנסתי מייד לגרידה חוזרת ואושפזתי בטיפול נמרץ עם רגל אחת בקבר - וחיי ניצלו בזכות עקשנותה של רופאה צעירה.
נשארתי בחיים. הלב היה מרוסק, מעוך ומדמם, אך לא נשברתי. הרצון שלי להיות אמא היה חזק מכל דבר אחר. החלטתי שאני לא הולכת לייעוץ פסיכולוגי כדי לא לשקוע עמוק בדיכאון אלא ממשיכה בהפריות. עברתי עוד שלוש הפריות ואז אחרי ההפריה השלישית, שבה הרופא שלי נקט בגישה מעט שונה, הוכנסו לרחמי 2 עוברים.
לאחר מספר ימים אושפזתי בעקבות גירויי יתר שחלתי. נפוחה וכואבת מבצקות הודיע לי בעלי כי די, הוא לא יכול לראות אותי ככה יותר בוכה וכואבת. אבל מה שלא הוא ולא אני ידענו כי הגירוי נוצר עקב קליטת הריון.
אחרי 6 שנים נולדו התאומים שלי
אחרי שהשתחררתי מבית החולים הגיע הזמן לאולטרא סאונד הראשון, שמחים ומאושרים הגענו לרופא ובבדיקה הודיע לנו חגיגית שאנחנו בשבוע השישי והוא רואה 4 שקים, שמחים ומאושרים הלכנו הביתה.
בשבוע השמיני נפל אחד העוברים באופן טבעי ונשארנו עם שלושה. בשבוע 14 הודיעו לנו כי חייבים לדלל אחד מהעוברים כדי שיהיה מקום לשניים האחרים וכדי לא לסכן את ההיריון, החלטה קשה שאני לא מאחלת לאף אחד לעבור אבל מכיוון וזה היה הריון יקר ביותר לא התלבטנו ועברנו גם את זה.
שמונה חודשים נשארתי בבית בשמירת הריון, אחרי 6 שנים של ניסיונות בשבוע 36 ויום הוכנסתי לניתוח קיסרי עקב רעלת הריון ואז הם יצאו - שני בנים, אפרוחים קטנים שלי, בדיוק כמו שהבחור מהבר אמר.
ביום הלידה שלהם החלים גם ליבי ושוב אני שלמה, אבל אין יום שעובר שאני לא חושבת על ילדיי האחרים, וכששואלים אותי אם הייתי עוברת את כל זה שוב תשובתי היא אחת – בלי להניד עפעף. המסר שלי לכל האימהות לעתיד הוא לעולם לא לאבד תקווה ולא להישבר בסופו של דבר ייגמר מסע אחד ויתחיל אחר.