במשך תשעה חודשים הוא היה אצלך בבטן, ולא הייתה דילמה – פשוט לקחת אותו לכל מקום. גם בימים הראשונים אחרי הלידה הוא היה מחובר לך לציצי, והמילה בייביסיטר לא עברה לך בראש. אבל עברו כמה שבועות, או חודשים, ופתאום בא לך קצת להתאוורר. ללכת לשתות קפה, או סתם לסידורים, לרופא או לפדיקור – כמה שעות לבד – שלא לדבר על שינה של לילה רצוף.
אבל אז, או אז, מגיעים רגשות האשמה. בסביבה מתחילים לרמוז לך שאולי את קצת אובססיבית, אפעס, ושאפילו האמא הכי מסורה בעולם יכולה להוריד את המנשא לכמה שעות. אז מתי הזמן "הנכון" להשאיר תינוק עם סבתא, סבא או בייביסיטר? והאם יש בכלל דבר כזה "זמן נכון"? שוחחנו עם שתי אמהות שבחרו בחירות שונות בתכלית, ועם פסיכולוגית אחת שמנסה להכריע בסוגיה.
"מגיל אפס הייתי שואבת ומשאירה אותו, בלי שום ייסורי מצפון"
אתי רושה-קרדוד היא מאמנת אישית ואמא לגיא, בן שנה ושלושה חודשים. אתי היא מחסידות הגישה "המשחררת", ולמרות שהניקה את בנה הבכור לא התקשתה לאפשר לבני משפחה אחרים לשמור עליו.
"אנחנו גרים במושב, במשק, וסבא, סבתא רבא ודוד של גיא גרים לידנו", מספרת אתי. "לבייביסיטרים של כמה שעות השארתי אותו ממש מהשבועות הראשונים –הייתי שואבת חלב בכמות מספיקה, ומשאירה אותו בלב שלם ובטוח. מגיל חצי שנה, כשגיא התחיל לאכול, היה אפילו יותר קל, כי לא הייתי חייבת לשאוב לפני".
אתי מספרת שבסביבות גיל שנה כבר הרגישה בטוחה מספיק להשאיר את גיא לילה שלם בלעדיה. "כשהוא היה בן חמישה חודשים ניהלתי סדנא של כמה ימים, ויצא שהוא נשאר המון שעות, כמעט כל היום, בלעדיי– עבר מבעלי לסבא שלו ולמי שיכול היה לעזור. הרגשתי מאוד טבעי עם זה, לא היו לי ייסורי מצפון, רק חששתי שיעשו דברים שמנוגדים לדרך שלי, אבל עשיתי תיאום ציפיות מאוד ברור כשגיא היה מאוד קטן, ותמיד כיבדו אותי. אני מאמינה שבגלל הדרך הזו, גיא מאוד עצמאי, הסתגל מהר לגן ולא חווה חרדת נטישה כמו תינוקות רבים".
בניגוד לנשים אחרות, אתי לא מתרגשת מביקורת. "אני חושבת שכל מי שסביבי – חברים, עבודה ומשפחה – רואים שאני מאוד שלמה עם הדרך שלי, ורואים שאין מה לנסות לערער אותי. מדי פעם יש אנשים ששואלים שאלות לא נחמדות, בניסוחים לא נעימים כמו 'את לא מתגעגעת אליו?', או מצהירים שהם 'לא היו עושים לילד שלהם דבר כזה', אבל אני לא חושבת שאני עושה לו משהו רע, ואני כן מתגעגעת אליו כמובן - אבל גם חשוב לי להתפתח. נכון שאני מאוד משחררת, אבל לא מוותרת על הזמן שלי איתו: אני מוציאה אותו מהגן כל יום ב-13:00, ובשגרה את רוב שעות היום הוא מבלה איתי, כך שיש איזון, ואני לא מרגישה שהוא לא מקבל מספיק אמא".
"זמן לעצמי? עד גיל שנה לא הרגשתי צורך להיות שנייה בלעדיה"
נעה, בת 32 היא אמא לשני ילדים: בת בת שנתיים וחמישה חודשים, ובן בן חמישה חודשים. "למעשה עד שאחיה הקטן נולד, הבת שלי מעולם לא נשארה ללילה בלעדינו. גם בייביסטרים במהלך היום לא ממש היו בהתחלה, עד אחרי גיל שנה לא השארנו אותה עם אף אחד שהוא לא ההורים שלה, וגם אז זה היה בהדרגה. פשוט לא הרגשתי צורך להיות בלעדיה. למזלי יש לי בן זוג שהוא שותף ותומך, והוא היה איתה לא מעט כשהייתי חייבת לצאת".
מעבר לכך, מציינת נעה, כי גם החשש להשאיר את בתה עם אנשים אחרים שיחק תפקיד בהחלטה. "לא ידעתי איך היא תסתדר, ואיך מי שישמור עליה יסתדר - היא הייתה סרבנית בקבוק רצינית, התחילה לאכול מוצקים מאוחר וזה היה שיקול מרכזי. בלידה השנייה כבר היה לי הרבה יותר קל לסמוך על ההורים שלי, אחרי שהם טיפלו כל כך טוב בגדולה".
כשהיא נשאלת איך הגיבה הסביבה לעובדה שהיא לא לוקחת את "פסקי הזמן" האמהיים, היא מספרת: "אנשים לא העירו לי, אלא ריחמו עליי משום מה – אמרו לי שאני חייבת את הזמן הזה לעצמי, אבל באמת שלא הרגשתי ככה. לא כולם חייבים זמן מוגדר בלי הילד, אני מוצאת לי את הזמנים שלי, בצורה שמתאימה לי. אני מתרגלת יוגה, פוגשת חברות, ולא מרגישה שנחסך ממני משהו".
"הכל תלוי באיך האם מקבלת את הפרידה"
"אין טווח מסויים של זמנים שבו נכון להשאיר תינוק עם סבתא או בייביסיטר", אומרת שירה קדם אילון, פסיכולוגית קלינית מומחית. "בפסיכולוגיה מדברים על דפוסי התקשרות, כמו למשל המודל של בולבי, שמדבר על התקשרות בטוחה – כשהתינוק בטוח שאמא שלו נוכחת, הוא לא חושש אם היא יוצאת לרגע מטווח ראייתו. פרידה שנעשית לזמן ארוך יותר ממה שהילד מסוגל לשאת – והרף הזה הוא אינדיבידואלי – עלולה לפגוע בהתקשרות הבטוחה של הילד לאם, ולגרום לו להיות עצור וחסר בטחון במגע עם העולם, וגם לעכב את ההתפתחות הקוגניטיבית שלו, ובעצם משפיעה על כל התחומים בחיים".
שירה מציינת כי מציאת התזמון הנכון להשארת הילד עם מישהו שאינו אמא שלו מאוד תלוי באופי של הילד, באיך האמא מקבלת את הפרידה ומה היא משדרת לו, וגם במינון. ככל שהילד גדל הוא מבין שהאמא הלכה אבל תחזור, אבל זו הבנה שנבנית לאט ובהדרגה.
ואיך צריך לנהוג בפרידה הראשונה? "כשמחליטים צריך לראות איך הילד מגיב לפרידה ולחזרה, האם הוא בוכה בלי הפסקה, האם הוא מתעלם ממנה, האם הוא נצמד אליה באופן חריג או האם הוא מתנהג כרגיל, ולפעול ברגישות ובזהירות. אם אני חייבת לתחום זמן בעייתי במיוחד, נהוג לדבר על גיל תשעה חודשים כגיל שבו מתפתחת חרדת הזרים, ואם הילד אכן מראה סימנים כאלה, מומלץ לדחות את העניין אם לא השארנו אותו קודם. בכל מקרה, בתקופות שהילד לא מתנהג כרגיל, חולה או מפגין קושי מסויים, לא מומלץ להתחיל לסגל אותו לבלות זמן בלי ההורים, אלא לחכות לזמן שגרתי כדי לנסות להיפרד לראשונה".