"כולם חושבים שלהיות אמא במשרה מלאה זה קל", פותחת ברידג'ט אן את הפוסט שלה, שזכה בשבוע לעשרות אלפי שיתופים ולא השאיר עין אחת יבשה בקבוצות ההורים מסביב לעולם. "כולם חושבים שיש לנו מזל כי אנחנו לא צריכות ללכת לעבודה, שאנחנו עצלניות, שזאת לא עבודה אמיתית, ושאין לנו על מה להתלונן. האמת היא שזה פאקינג בודד ומאיים".
בהמשך הפוסט חושפת ברידג'ט את קהל הקוראים לאחורי הקלעים המאוד לא זוהרים של ההורות במשרה מלאה:
"את לא יכולה לעשות שום דבר לבד - ללכת לשירותים, לשתות כוס קפה, לקרוא. לעזאזל, את לא יכולה אפילו לקרצף מכנסיים שהתמלאו בצואה בפעם השלישית היום בלי שמישהו יבכה או יצמד לך לרגל.
אין לך הפסקות אלא אם הם ישנים, אבל גם אותן את מנצלת לנקיונות.
את צריכה למצוא דרכים לבדר את הילדים 12 שעות ביום, כל יום.
את לובשת את אותם הבגדים שמריחים מזיעה ודמעות, כי הם כבר מוכתמים וחבל להכתים עוד בגדים.
"את שוכחת מה זה אומר להיות אינדבידואל, כי כל הקיום שלך סובב סביב הילד.
את מביטה באמהות עובדות בקנאה, כי את חולמת שיהיה לך תירוץ לנהל דיאלוג בוגר שלם בלי שיקטעו אותך באמצע.
את נועלת את עצמך בשירותים וצועקת לתוך מגבת בזמן שאת בוכה מתסכול, בזמן שהילד דופק על הדלת מבחוץ. ואז אנשים שואלים אותך - על מה יש לך לבכות? את יושבת בבית כל היום!
פעם גם אני הייתי מאלו ששופטות אמהות במשרה מלאה. היום אני מבינה את זה", מודה ברידג'ט, "אני מבינה הכל. הרבה אנשים הבטיחו בתחילת הדרך שהם יבואו ויעזרו, אבל אז הם נעלמו, והתחושה שנשארת היא של כשלון. הבית לא נקי, אני לא נקייה, הכיור מלא כלים. כבר צעקתי היום, בכיתי, הרגשתי אשמה על כך שהילד שלי ראה את זה. אבל אני לבד, ואני בודדה. בבקשה תבדקו מה שלומן של האמהות במשרה מלאה שאתם מכירים. כי אנחנו לא בסדר".