אמרו לי שעכשיו אני אבא. כאילו, מה זה אמרו – ראיתי בעצמי, אבל הייתי צריך את האישור הזה.
ישבתי והסתכלתי וחיכיתי שהקטנה תצא. כשאשתי עברה מסתם צעקות חזקות לצרחות, מסוג שלא ידעתי שהיא מסוגלת להפיק (קטע, מסתבר שלידה זה אכן כואב), ידעתי שהילדה מתקרבת.
גבר בין נשים שתוכנתו ללדת
רמז נוסף היה שהמיילדת אמרה "הילדה מתקרבת". אבל מצד שני, כבר חמש שעות היא מתעקשת שהילדה מתקרבת ומספרת לאשתי כמה היא עושה הכל מצוין.
בשלב מסוים כבר היה ברור שהילדה עוד שנייה איתנו. במשך עשרה (כן, עשרה) חודשים התלבטתי רבות מה אעשה ברגע הזה. שאלתי, התעניינתי והתייעצתי. כך גיליתי שבעולם הגברי קיימות שתי אסכולות יריבות בכל הקשור ללידה, וניתן לסכם אותן כך:
1. לא משנה מה – אל תסתכל!
2. לא משנה מה – אתה חייב להסתכל!
למרות שבתחילת ההריון נטיתי לאסכולה הראשונה (ואפילו שקלתי להשתייך למהדרין – אסכולת ה"ברגע האמת – צא מהחדר"), עוד לפני אותו רגע של אמת היה לי ברור שאני שייך לאסכולה השנייה, שאני חייב לראות! ולעזאזל הטראומה.
האמת היא שנראה לי שאני אפילו נמנה על האסכולה השלישית, זו שגורסת שגם גברים יכולים להיות מעורבים בלידה.
אז תפסתי מקום ביציע הקדמי, הישרתי מבט, וחיכיתי. בהתחלה לא ממש ידעתי מה לעשות בין כל הנשים האלה, שחלקן תוכנתו גנטית ללדת ואחרות עוסקות בזה שנים ארוכות. ואני כולה גבר.
אבל מהר מאוד הדולה ביקשה ממני להביא כמה דברים, וחשבתי לי – היי, להביא דברים זה משהו שאני יודע לעשות! ווהו! אז הלכתי והבאתי והרגשתי שעשיתי את חלקי. עם האוכל בא התאבון ואחר כך אפילו החזקתי, משכתי, ליטפתי ומיסג'תי.
איך הייתה הלידה? לא לי עבר בנאדם בתעלה, יו נואו
בשלב מסוים התינוקת החלה מבצבצת. ידעתי שהיא מגיעה, ובכל זאת, כשהראש שלה יצא הוכיתי בתדהמה.
קודם כל, היא לא נשמה בהתחלה. נכון, בקורס ההכנה ללידה, בפגישות עם הדולה ובסרטי הלידה שאשתי הצליחה לדחוף לי בערמה, אמרו שהתינוקת תשאף את הנשימה הראשונה שלה רק כשתצא כולה.
אבל מישהו ציפה שאזכור את זה כשאני מסתכל על ראש סגול שלא נושם?
ואז היא נשלפה וזה היה כמו לצפות בנחיתה של חייזר. אירוע שלא מן העולם הזה, משהו שלא רק שלא ראיתי בחיי, אלא אירוע שונה בצורה מוחלטת מכל דבר שאי פעם ראיתי או אפילו דמיינתי. לא הייתה לי שום נקודת אחיזה. הייתי בהלם. אפילו יצאה לי קריאה שאפשר לכתוב אותה רק כ"הההההההההההה".
מאז כולם שואלים אותי איך הייתה הלידה. אני לא יודע מה הם מצפים לשמוע. איך אפשר בכלל לתאר את זה? שהיה קשה? נו באמת, לא לי עבר בנאדם בתעלה בקוטר של קשית.
שהיה מרגש? מרגש?! כאילו, כמו הניצחון 2:6 של ברצלונה על ריאל מדריד בסנטיאגו ברנבאו? האמת היא שזה היה משחק בן זונה, תצוגה של פעם בחיים. ראיתי את המשחק בטיול בהודו, ועם כל גול, כשהאצטדיון של ריאל מדריד השתתק מההלם, הרגשתי שאני על גג העולם. אבל עם כל הכבוד למסי - לא דומה.
אז לספר שמיד התאהבתי? לא יפה לשקר. נכון שהקטנה יצאה מאוד חמודה, אבל גם מאוד קשה להשגה. בואו נגיד שחיבבתי אותה פלוס פלוס.
מה יהיה עכשיו? לא ברור, ממש כמו באבודים
המיילדת עטפה את אריאל, שמה כובע צמר פצפון על ראשה והניחה אותה על אמא שלה. הסתכלתי עליה. עכשיו כשאני צופה בסרטונים שצילמנו אחרי הלידה אני מגלה שחזרתי שוב ושוב על המילים "איזו חמודה", במין טון טיפשי כזה.
היא יבבה בשקט כמו חתול, וכנראה חשבה כמונו שקרה עכשיו משהו לא הגיוני. רק שלה לא היה את מי לשתף. שלחתי אצבע מהוססת ונגעתי לה ביד. היא אמיתית!
קלישאות אין ספור כבר נכתבו על הרגע הזה, אבל האמת היא שמדובר ברגע המטורף ביותר שאי פעם חוויתי. בנאדם קטן יצא מתוך אשתי המושלמת, כפי שידעתי שיקרה במשך תשעה חודשים + שבועיים + 12 שעות.
החודשים, השבועות, השעות והצירים נקפו כמו ספירה לאחור בסדרה "אבודים", שבסיומה המסך הופך ללבן, העונה מסתיימת וברור שהכל הולך להשתנות, רק לא ברור איך. זה היה ידוע לי, כולם הסבירו לי, הדגימו, שיתפו. אז ידעתי. ועדיין – שוק טוטאלי. מסתבר שאני אבא.