אחרי שבועיים של ציפייה מורטת עצבים סוף סוף זה הגיע. יום שלישי, היום של בדיקת הדם הגורלית שתוכיח שאולי בכל זאת משהו שם אצלי בבטן עובד.
אני קמה בבוקר לובשת איזה פריט חדש שנרכש במסווה של אחת האמונות הטפלות שלי, אני שותה את תה הרובי שלי כי בדיוק עברו חמישה ימים, וליתר בטחון מחזירה את האבן המזורגגת לחזייה. לפני שאני יוצאת מהבית, אורי ואני יושבים לשתות קפה יחד, מסתכלים אחד על השני במבטים מחוייכים של חוסר וודאות.
"תעשי שהתוצאה תהיה חיובית", אני מבקשת מהאחות
חצי שעה אחרי אני מגיעה לבית החולים, וכמו בטייס אוטומטי, אני לוקחת מספר לעמדת הדמים וניגשת אל חדר מאתיים ושלוש. הדלת פתוחה, כרגיל, ובחוץ יש תור של עוד ארבע נשים. כשהתור שלי מגיע אחרי חמש דקות קצרות מדי, אני מהססת, מפשילה את שרוול ימין ומגישה את היד לאחות הקבועה. להתחיל ברגל ימין, אני חושבת.
"היום אני עושה בטא", אני אומרת בשמחה מפוחדת. "בבקשה תעשי שזה יהיה חיובי", אני מבקשת, כמו בכל הפעמים הקודמות. היא מחייכת במבט מתנצל מראש ואחרי שלוש שניות בערך משחררת אותי לדרכי ביחד עם ברכת "בהצלחה".
בעבודה, למרות הלחץ הלא מבוטל, הזמן לא זז לי. הטלפון שוכב בכבדות ליד המקלדת ממתין בדריכות ביחד איתי לצלצול הגואל. רבע לשלוש, השמש מזדחלת לשמשה בחלון הגדול מאחורי ומחממת לי את הגב ואת המסך. אני מסתכלת בשעון על המסך, השעה שלוש וחמישה ואני מבינה שבהיתי במסך המחשב שלי בערך עשרים דקות. בעצם אולי יותר, אולי מהבוקר.
הציפיייה לשיחת הטלפון הגורלית שלי משתקת אותי, הורגת לי את הריכוז ושולחת אותו לפינות הרחוקות של החדר. אני שוב מציצה בשעון, שלוש ושבע דקות. אוף איך שהזמן לא עובר. אני שוב לוחצת במקלדת על מקש האף חמש כדי לרענן את הדף, אולי משהו חדש קרה בזמן שאני ממתינה.
פתאום מבין צלילי המוזיקה הבוקעים מהמחשב שלי אני שומעת את צלצול הטלפון, אני מזהה את המספר כבר מהספרה הראשונה, והלב שלי, כמו ברכבת הרים, צונח ישר לתחתונים. אני קמה מהשולחן הולכת לעבר המסדרון שמחוץ למשרד כדי לקבל קצת פרטיות מזוייפת. בדרך אני כבר עונה לשיחה, כדי שלא תיתנתק לי פתאום.
"עדי? אני מצטערת"
אני שומעת את הקול של המזכירה: "עדי?" היא שואלת, בזמן שאני עדיין בתוך המשרד. "כן" אני עונה לה, "דקה". בינתיים, אני מנסה, ללא הצלחה לפתוח את הדלת. "מה?" אני שואלת תוך כדי, ביד אחת אני אוחזת את הטלפון ובשנייה לוחצת ודוחפת את הדלת הסרבנית. היא לא נפתחת נועלת אותי בתוך המשרד, מסרבת לתת לי את הפרטיות המדומה שלי. "אני מצטערת", היא אומרת, "הבדיקה שלילית".
"מה שלילית?" אני צועקת, חצי עליה וחצי על הדלת, "זה לא הגיוני, תבדקי שוב, אני אומרת לך, אני בהריון!". "אני מצטערת", היא חוזרת על המילים בפעם השנייה, "הבדיקה שלך יצאה שלילית, את לא בהריון". "אבל זה לא הגיוני" אני מתעקשת, "גם לא קיבלתי מחזור".
בשלב הזה של השיחה, היא כבר קצת קצרת רוח, הקול שלה אמנם עצוב ומזדהה אבל יחד עם זאת מסגיר את הרצון לנתק איתי את השיחה ולעבור למטופלת הבאה. אני עונה בכעס מהוסס ועדיין לא מרפה: "אבל... עברו רק עשרה ימים מהזריקה האחרונה, אז אולי כדאי לחזור שוב על הבדיקה מחרתיים?"
בתוכי אני מרגישה כאילו כל עוד לא ניתקתי את הטלפון זה עדיין יכול להתברר כטעות. "בסדר", היא אומרת, פוטרת את עצמה מלהמשיך להקשיב לי, "תחזרי עוד יומיים. להתראות".
בכל זאת קניתי חמש בדיקות הריון, שיהיה
השיחה נותקה והדלת העקשנית סוף כל סוף שחררה אותי אל המסדרון. זה רק גרם לי להרגיש יותר מרומה: משיחת הטלפון העגומה, מדלת המשרד, מהמסדרון עם הפרטיות המדומה, מהנשיות החסרה שלי ומהגוף שלי, הגוף האיום שלי שבמשך שבועיים רימה אותי, שיקר לי באכזריות והבטיח לי שאני בהריון. אפילו המחזור שלי הצטרף למזימה נגדי וסרב להגיע או אפילו לתת איזה רמז. אני מסתכלת על מסך הטלפון הדומם, השעה שלוש ואחת עשרה דקות.
אני ניגשת אל השירותים שבקצה המסדרון, ובאיטיות הפוכה לכל מה שהתרחש בדקות האחרונות, אני נכנסת. נועלת אחרי את הדלת, פושטת את הסוודר שלי, שבינתיים, מאז שעזבתי את העמדה הקפואה שלי, הספיק להעלות לי את הדם בפנים לסף רתיחה.
אני משחררת צעקה חרישית, מחכה לדמעות שיציפו אותי, אך הן לא מגיעות. בתוך הבטן הריקה שלי כבר ידעתי שהיא צודקת שאין טעם לעשות עוד בדיקה, אבל בכל זאת, בהחלטיות בלתי מוסברת, ירדתי לפארם שמתחת למשרד וקניתי חמש בדיקות הריון ביתיות וגם חפיסת סיגריות, מי יודע אולי בכל זאת היא טועה.
אחרי זה, בבית, השתמשתי בכל חמש הבדיקות שלי. אם אני אחבר את כל הקווים הבודדים שיצאו לי זה אומר שיש לי כבר שניים וחצי ילדים, אבל מי רוצה חצי ילד, תגידו לי? הרמתי את אחת הבדיקות כיוונתי אותה מול האור לראות אולי בכל זאת יבצבץ שם איזה ילד בגוון סגול בהיר.
בערב סיפרתי לאורי הכל, על המזכירה, על הבדיקות וגם על הדמעות שעוד לא ירדו. שתיתי קפה, עישנתי סיגריה, אני הרי לא בהריון אז מותר לי. אורי מבין שבקרב הזה הסיגריה תנצח אותו בקלות רבה מדי, אז הוא מוותר ולוקח גם סיגריה.
הוא הסתכל עליי בעיניים עצובות ושאל אותי בשיא הרצינות אם נשארה לי עוד בדיקה שגם הוא ישתין עליה ונראה מה יצא. צחקתי, אני תמיד צוחקת כשהוא עושה את זה, והוא יודע, אז הוא תמיד עושה את זה. ואז התחלתי לבכות, פתאום בבת אחת התחלתי לבכות.