חזרנו הביתה אחרי השאיבה, אורי ואני מינוס שבע עשרה ביציות שהשארתי במעבדה של אסותא. אורי סחב לי את התיק מבית החולים לרכב ושוב מהרכב הביתה. לחץ הדם שלי עד לפני שעה היה נמוך מדי ולכן החליטו להשאיר אותי עוד שעה במחלקה.
הגענו הביתה ואורי ציווה עליי להיכנס מיד למיטה ולנוח. בינתיים הוא החליט לתפעל במטבח ארוחת ערב קלה, בתקווה שלא אקיא אותה, כמו שהקאתי בבית החולים. הוא נתן לי בקבוק מים." תשתי", ציווה עליי. חייכתי אליו משתדלת לא לצחוק כי כאב לי עדיין, אבל זה גם עדיף מלבכות, והרגשתי שהוא מתרגל את יכולות האבהות שלו עליי.
מרגישה כמו תרנגולת, עם כל הביציות האלה
נשכבתי במיטה, ממלאה אחר הוראותיו של אורי בצייתנות. בזמן שהתייחדתי עם הטלוויזיה שמעתי גם את קול הקרקושים במטבח, וחשבתי שאיזה מזל שהיום הוא גם ינקה אחריו. האמת, אני חייבת להודות שההרדמה היא עניין לא פשוט, אבל מצד שני גם החלק הכי נורמלי של כל התהליך המדכא הזה: היא משאירה אותי מסטולה, קצת מנותקת מהמציאות.
הגעתי לשאיבה נפוחה וכבדה, מרגישה כמו לולנית ראשית בלול תרנגולות, עם כל עניין הביציות הזה. פתאום התחלתי לרחם על כל התרנגולות שהן לא תרנגולות חופש (אגב, מאז שהתחלנו את הטיפולים אני קונה רק ביצי חופש הביתה לאות הזדהות). נכנסתי לחדר ניתוח ואחרי שלוש דקות בערך ישנתי שינה עמוקה ומתוקה שגרמה לי להרגיש כאילו ישנתי יומיים, למרות שמדובר בעשרים דקות, אולי.
אחרי שיצאתי מחדר הניתוח ולמרות הבחילה הרגשתי קלה יותר. כבר לא הרגשתי צורך עז לבדוק כל שנייה במראה אם הספקתי להצמיח נוצות וכרבולת. זה גם היום היחיד שלא דחפו לי הורמונים לגוף, לפחות לא עד מחר בבוקר, או איך שהדוקטור שלי אמר: "עברת מספיק ליום אחד, היום תנוחי מחר תתחלי קרינון".
אז מה שנשאר עכשיו הוא לנוח, לא להקיא, לראות טלוויזיה, להתפנק ו... אה כן, להחזיק אצבעות חזק שיהיו לנו הפריות משגעות: שיהיו הרבה, שיהיה מה להקפיא ושיהיו לנו מספיק עוברים בשביל משפחה מקיר לקיר. לפחות לעוד איזה אח לעובר שיכנס מחר לרחם שלי, דרך כניסת האח"מים, ושאמור להישאר שם תשעה חודשים.
שאבו לי הפעם שבע עשרה ביציות וההיסטוריה הטיפולית שלי לימדה אותנו שנוצרים לנו עוברים לא רעים בכלל. הייתה אפילו פעם אחת שעובר אחד שהקפאנו, שרד עד היום החמישי. אמנם הוא לא שרד ברחם שלי, אבל לפחות הוא נתן לנו אינדיקציה לגביו ולגבי אחיו הפוטנציאלים שלו, כך שנשארנו אופטימיים.
אכלנו משהו. לא הקאתי. אורי דאג כמובן, לפנות את כל הכלים ולהשאיר מטבח נקי.
דקה אחת, והם בפנים
למחרת, כבר הלכתי לעבודה. עדיין עם הבחילה מאתמול, אבל בכל זאת. הדוקטור שלי התקשר אליי בערך בשתיים וחמישה, בעצם בדיוק, להודיע לי שיש לנו שתיים עשרה הפריות ושנבוא מחר בשבע בבוקר להחזרה. שבע בבוקר, חשבתי לעצמי, זה ממש מוקדם. טוב, כדאי לתרגל את כל עניין ההורות הזו כבר מעכשיו.
הגענו בשבע בדיוק, אורי שוב סחב לי את התיק ואני סחבתי שלפוחית שתן מלאה מאוד, בשביל שהדוקטור שלי יקבל זווית ראייה מוצלחת יותר של הרחם שלי. התיישבנו בחדר ההמתנה לחכות, לפנינו היו עוד שלושה זוגות שחיכו גם, הגברים עם התיק והנשים, כמוני, עם רגליים מסוכלות.
החלפתי שוב לחלוק המשגע שלבשתי גם יומיים קודם בשאיבה וכשכבר כמעט הגיע תורנו התחלתי להתהלך בעצבנות בחדר, משתדלת, ללא הצלחה, לא לחשוב על העובדה שהכנרת בימי השפע שלה מלאה פחות משלפוחית השתן שלי עכשיו.
סוף סוף הגיע תורנו, התיישבתי בכיסא המוכר, כל רגל מצביעה לכיוון אחר, כרגיל. האחות המקסימה שהחמיאה לי לפני שלוש דקות על הנעליים החדשות שלי, שפכה לי עכשיו את הג'ל הקר על הבטן, מנסה למצוא את הרחם שלי באולטרסאונד ללא הצלחה, לוחצת על השלפוחית המלאה שלי בדרך. הדוקטור שלי הציל אותי ועזר לה במהירות למצוא את הרחם. בינתיים הוא הכין את כל מה שצריך בשביל להניח את העוברים שלנו ברחם שלי. עוד דקה, זהו. הם בפנים.
מוותרת בכיף על ביצת עין, רק שיישארו
אני רצה לשירותים מרגישה לרגע כמו הכנרת באוגוסט, לאט לאט מתרוקנת. אורי מחכה לי מאחורי וילון מספר חמש עם התיק שלי והבגדים. אני מתלבשת במהירות, מקווה להיפטר מהחלוק הזה לתשעת החודשים הקרובים. לפני שהלכנו עוד החלפנו כמה מילים עם הדוקטור, שיחה ערה בעיקר על הורמונים, תאריכים ובדיקות. טפיחה על השכם, בהצלחה.
השעה היתה שמונה בבוקר ובדרך הביתה עצרנו לאכול ארוחת בוקר. זהו, מעכשיו אסור לי יותר ביצת עין וגם עדיף להוריד בכמות הקפה, חותמת על הכל אם רק העוברים שלנו ישארו. אחרי זה הגענו הביתה, אורי סוחב לי את התיק מהאוטו ואני סוחבת שני העוברים החדשים שלנו בבטן. זהו מעכשיו מתחילים להתפלל שהם ישארו ברחם עוד ארבעים שבועות.
הלוואי, הלוואי, הלוואי.