זו כבר הפעם השלישית שאני מתעוררת השבוע בשש בבוקר למעקב זקיקים. אם אני רוצה להספיק להגיע לעבודה בשעה נורמלית שלא תעורר ספק או תגרום למישהו להרים גבה מיותרת, אז כדאי שלא אתן לשעון המעורר להמשיך לצלצל ולשגע אותי ובעיקר להעיר את אורי. אחרי הכל הוא יכול להמשיך לישון, זו רק אני שצריכה ללכת להידקר ולשכב על כיסא העינויים במסווה של בדיקה בשעה כל כך מוקדמת בבוקר.
תחייכו יפה לטכנאית?
אני קמה בחוסר חשק מובהק, אוספת את המגבת שלי מהמתלה ומדדה אל המקלחת בעניים טרוטות. אני מביטה בדמות המחוררת שנשקפת אליי ממראת חדר האמבטיה: על הבטן חמישה סימנים כחולים מהזריקות, על הידיים חורים ברורים וגלויים לעין מבדיקות הדם. מזל שעדיין קר בחוץ, כך השרוולים הארוכים לא מסגירים את לוק "ההרואין שיק" שאימצתי לעצמי. "הרואין שיק", רק בלי הרזון.
אחרי שהתקלחתי וניגבתי בעדינות גם את סימני הקרב הישנים, לבשתי את חולצת הזקיקים הכחולה שלי. החולצה הזו אמורה להביא לי מזל ואולי לעזור קצת לזקיקים העצלנים לחייך יפה לטכנאית האולטראסאונד, וגם אולי לעזור להם לגדול את שני המילימטר שהם אמורים. ההורמונים שלי, מצד שני, זה כבר סיפור אחר. הם קפצו כבר די גבוה בחוסר התאמה מעצבן לזקיקים הקטנים.
ברבע לשבע כבר יצאתי מהבית, מתזמנת בראשי את מהלך הבוקר. הגעתי לחניון רבע שעה קודם, רק בשביל למצוא שהחנייה הקרובה ביותר לכניסה עדיין פנויה וכאילו נשמרה במיוחד עבורי. השומר בכניסה כבר זיהה אותי ולא שאל שאלות מיותרות כשסרבתי לעבור בגלאי המתכות. אחרי הכל אני לא רוצה לעשות שום דבר שיסכן את הביציות שלי או את הילדים הפוטנציאלים.
עליתי לקומה שלי ובמיומנות של חתולת קרבות מנוסה לקחתי שני פתקים לשני התורים שלי, דם ואולטרסואנד. ניגשתי לבדיקת הדם שאיכשהו, למרות השעה המוקדמת, הספיקו להצטבר לפני עוד שמונה בנות שהמתינו כמוני לעוד דקירה חיננית.
אף אחת לא מדברת בתור לבדיקה
מגיע תורי. אני מפשילה את השרוול ומושיטה את היד לאחות הדמים הקבועה. "יד שנייה בבקשה, פה כבר יש כחול וזה יכאב לך, את צריכה לעשות גם אולטרסאונד?" היא מוודאת שלא מדובר בבדיקת בטא ששכחתי לציין. כאילו שזה משהו שאפשר לשכוח אחרי המתנה מורטת עצבים של שבועיים לבדיקה הזו, "כן כן , גם אולטרסאונד" אני עונה, מתבאסת שהיא דוקרת אותי ביד שמאל ומקווה שאלוהי המזל לא שם לב ששיניתי יד.
בינתיים המחט שלה כבר עמוק בתוך הווריד שלי והיא שואבת משם את הנוזל האדום. עוד חור לאוסף החורים הזמני שלי.
משם אני ניגשת אל חדר האולטרסאונד, התור שם ארוך יותר וגם נמשך יותר זמן, אבל למרות שכולנו נמצאות שם בדיוק מאותה הסיבה, אף אחת לא מדברת, שומרת על עצמה מצרות של אחרות ואולי מתביישת לשתף בצרותיה שלה. כל אחת עסוקה בענייניה, מבטה תקוע עמוק ברצפה וגם העיניים שלי מחפשות מפלט זמני בבלטות. פתאום בין השקט הדרוך בחורה אחת מעזה לשאול "מי אחרונה?"
אחרי חצי שעה של בהייה רבת משמעות ברצפה הגיע תורי. אני נכנסת, מברכת את הטכנאית בבוקר טוב ובלי יותר מדי שאלות פושטת את המכנסיים ומתיישבת בכיסא העינויים. למען הגילוי הנאות, אני חייבת להודות שטרום תקופת הטיפולים העדפתי אפילו את כסא רופאת השיניים על הכיסא הזהף אבל כנראה שבאמת לכל דבר מתרגלים.
"אתה שומע? הם גדלו!"
הטכנאית מסתכלת בריכוז רב על המסך ובינתיים גם מזיזה את המתמר שבין הרגליים שלי הלוך ושוב. בין התנועות שלה אני מנסה לדובב אותה שתיתן לי קצת פרטים על עובי הרירית שלי או על מספר הזקיקים, אם הם גדלו בקצב אחיד, או שיש כאלה שהם כיתה טיפולית וכנראה לא יגיעו בזמן לקו הסיום.
היא ממשיכה לבדוק, מורה לי לשים אגרופים מתחת לטוסיק. אני נשארת סקרנית. הבדיקה הסתיימה ואני מתלבשת, בזמן שהיא מסמנת על הדף את מצב הזקיקים ושולחת אותי לדרכי. במסדרון בדרך מהחדר שלה למעלית אני מנסה לפענח מתוך כתב ידה הרפואי מה קרה לזקיקים שלי ביומיים האחרונים. נראה שהם יודעים את העבודה, הם גדלו יפה. עכשיו נותר רק לקוות שרמות ההורמונים תקינות ויאללה מחכים לעוד שאיבה, מקווה שזו האחרונה!
כל זה ורק שמונה בבוקר. כל הסיפור ארך קצת פחות משעה. אני מתקשרת נרגשת לאורי, מעירה אותו משנתו בשביל לספר לו מה מצבם של הילדים הפוטנציאלים שלנו. למרות שהוא עדיין ישן, אני יכולה לשמוע את ההתרגשות והתקווה בקולו, זו שגם לי יש תמיד בשלב הזה של הטיפול.