חצי שנה לפני שהתחתנו, התחלנו לנסות להרות. אחרי שמונה חודשים של ניסיונות הייתה לי תחושת בטן לא טובה, הרגשתי שמשהו לא בסדר. הלכנו לרופא, שאמר לי שעד שזוג לא מנסה במשך שנה, הוא לא שולח לבדיקות. מאוד חיכיתי שתעבור שנה, כי לא האמנתי שזה יצליח פתאום אחרי שמונה חודשים של כשלונות, ורציתי מאוד להתחיל לקבל עזרה.
השמיים נפלו עליי
למרות הפסימיות היחסית, חשבתי באופן תמים. הנחתי שאולי נצטרך קצת עזרה, אבל שזה לא יהיה קשה מדי. הרופא שלח אותנו לבדיקות הורמונליות ובדיקות זרע, ואני זוכרת שכששלחו לי את התוצאות בפקס התקשרתי מיד לבת דודה שלי, שהיא רופאת נשים, ושאלתי אותה מה זה אומר. היא אמרה שהיא מעדיפה לא לענות לי, ושכדאי שנחכה לשמוע מה הרופא יגיד.
כשהגענו אליו עם התוצאות, הוא היה מאוד ישיר. הוא אמר שאצלי הוא לא רואה בעיה, אבל קבע שיש בעיית זרע. הוא אמר שבדרך הטבע לא נצליח להיכנס להריון, או לדבריו: "אין שם הרבה, וגם מה שיש לא מספיק טוב". אני זוכרת את הרגע הזה כנקודת מפנה בחיים שלנו. הרגשתי שהשמיים חונקים אותי, שנפל עליי סלע של 500 טון. רונן הפך להיות מאוד מסוגר ושקט בן רגע. מזוג עם תקשורת מאוד טובה, פשוט הפסקנו לדבר ביננו. לא הבנו מה הנתונים אומרים, לא ידענו מה יהיה.
אחרי שקיבלנו את הבשורה, התחלנו בהזרעות. בפעם הראשונה שנכנסתי לוולפסון עמדתי שם, ופשוט לא האמנתי שאני בנאדם בריא, שצריך להיכנס לבית חולים כדי לעשות ילדים. בן זוגי התייסר, הרגיש שאני עוברת טיפולים באשמתו. "אני מאוד מצטער שזה מה שאת צריכה לעבור בגללי". זה נורא הכעיס אותי, כי הרגשתי שהוא מצפה שאחזק אותו בזמן שאני בקושי מחזיקה את עצמי. כדי להקל עליו, החלטנו שהוא יהיה אחראי על הזריקות, והוא הלך לאחות עד שהתמקצע והזריק לי מדי יום.
נדרתי נדר: אחרי שיהיה לי ילד אעזור לאחרות
עברנו שמונה הזרעות עם הורמונים, שכולן נכשלו. בזמן הטיפולים, אני התחברתי למקרר. פשוט אכלתי את התסכול והפחדים שלי. הייתי מתבדחת שאני צריכה להמציא שרפרף קטן שמחובר למקרר, כי ממילא רוב הזמן אני שם. כדי להשכיח מעצמי את המחשבות, עבדתי את עצמי לדעת, התחלתי לעבוד שעות מטורפות מסביב לשעון. היום, כשאני מלווה נשים, אני מבינה שזה לא יכול למלא את החסר הקושי שלנו נובע מזה שדבר כל כך בסיסי, כמו להיכנס להריון, לא בשליטתנו.
בתוך תוכי ידעתי שההזרעות לא יספיקו. כשעברנו ל-IVF , פשוט לא היה עם מי לדבר. לא ידעתי מה מחכה לי, אם זה כואב, אם מדממים. לא היו אז פורומים באינטרנט כמו היום, הנושא לא היה מדובר וממש הרגשנו לבד במערכה. אני זוכרת שמישהי ישבה איתי בחוץ, בהמתנה לטיפול, ובכתה ששלחו אותה לעובדת סוציאלית. היא כל כך נעלבה מזה, ואמרה לי: "אין לי בעיה בראש, יש לנו בעיית זרע". פשוט לא היו מסגרות אחרות לתמיכה. בגלל שהרגשתי כל כך לבד, בלי מישהו שיעודד אותי, יתמוך בי ויחשוב איתי יצירתית על החלפת רופא, מעבדה או פרוטוקול טיפול, ממש נדרתי שאחרי שיהיה לי ילד משלי, אלווה נשים אחרות להצלחה.
שנתיים וחצי לתוך התהליך, אחרי אי-אילו הפריות מבחנה, הבנתי שזה לא עובד, ושאני צריכה לעשות שינוי. נרשמתי לשומרי משקל, ואני זוכרת שלקחתי את המדריכה הצידה וסיפרתי לה שאני נמצאת בטיפולים הורמונליים, ושתקל עליי. היא הסתכלה עליי רגע, ומיד אמרה לי שההקלה היחידה שאני אקבל היא כשאניק, אחרי הלידה. הייתי בהלם, אבל הערכתי את התגובה שלה והרגשתי שהיא איתי, מאמינה בי. במקביל, הפכתי את האובססיה לאוכל לאובססיה לספורט, והייתי צועדת 5 פעמים בשבוע. זה היה השחרור שלי, הייתי בוכה לפעמים בהליכות, ממש עשיתי לי טיפול בספורט.
"באתי לקחת את הילד שלי"
בטיפול שבו הריתי הגוף שלי התבלבל. ההורמונים השתוללו, הרופא מאוד התקשה לאזן אותי - אבל ידעתי והרגשתי שדווקא בגלל הקושי, הפעם זה יצליח. כשבאנו להחזרה של העוברים, יומיים אחרי השאיבת הביציות, האחות הסתכלה עליי בזלזול ואמרה לי שאם איך שאני נראית - אין מצב שמחזירים לי עוברים היום. הייתי מאוד נפוחה, והיא ציינה שאני בגירוי יתר בגלל עודף הורמונים, מצב שבו מאוד מסוכן להחזיר עוברים. אמרתי לה: "אני באתי לקחת את הילד שלי".
היא אמרה לי שיהיו עוד הזדמנויות, אבל לא הייתי מוכנה לוותר, הרמתי את בית החולים בצעקות. הזמינו את מנהל המחלקה, פרופסור לברן, ואני צרחתי עליו שאני לא יוצאת משם לפני שמחזירים לי לרחם עוברים. הוא החתים אותי על המון טפסים, שבהם הצהרתי שאני מודעת לסיכונים, והסכים להחזיר לי. עד היום, כשאני פוגשת אותו עם נשים שאני מלווה, הוא מזכיר לי את האירוע הזה בחיוך.
בזמן ההחזרה פשוט ידעתי שזה עובד. זו הפעם הראשונה שבה הרשיתי לאמונה לצאת החוצה. אני ממש לא חושבת שאפשר להרות אם רק מאמינים מספיק, אבל במקרה הזה, פשוט הרגשתי שהפעם הזו היא המנצחת, והאמנתי בהרגשה הזו.
בטיפולים קודמים הייתי עושה המון בדיקות הריון ביתיות, הרבה לפני הזמן שהן באמת יכלו לזהות משהו. בטיפול הזה הייתה לי בבית בדיקה ספייר, מהסבבים הקודמים, והחלטתי לא לקנות חדשה, ולא לעשות לפני הזמן. חיכיתי שבועיים, לבוקר של הבטא – בדיקת הדם שבה בודקים באופן ודאי האם יש הריון. עשיתי את הבדיקה וחיכינו במיטה, כמו בסרטים. אחרי שעברו חמש דקות רצנו לראות. שנינו התפרקנו, ובכינו, ישבנו על הרצפה באמבטיה וסיימנו שלוש וחצי שנים של סיוט, שנלקחו מאיתנו.
מזוג חשוך ילדים למשפחה עם ארבעה בנים
באותו יום החלפנו שם משפחה. אחרי שעשיתי את בדיקת הבטא, נסענו למשרד הפנים ומילאנו את הטפסים. רונן החליט ששם המשפחה שהיה לנו עד אז, נקאש, לא מביא מזל, והחלטנו להחליף לנאור: ראשי התיבות של נקאש איריס ורונן. כשנכנסו לאוטו, אחרי הביקור במשרד הפנים, התקשרה האחות מהמעבדה ושאלה: "משפחת נקאש?". תיקנו אותה שהחלפנו לנאור, והיא אמרה שמגיע לנו מזל טוב כפול – גם על השם וגם על ההריון. היינו בשמיים, אין דרך לתאר את האושר שהרגשנו.
ההריון שלי עבר מדהים, ממש נהניתי מכל רגע. עוד לפני ההריון ידעתי שלילד הראשון שלי אקרא עדן, על שם סבתי האהובה עדינה, ובאחת הבדיקות הראשונות, כשהתבקשתי לציין את תאריך הווסת האחרונה שלי, אמרתי את התאריך – ופתאום שמנו לב שזה תאריך הפטירה שלה. לעדן, בני הבכור, יש בדיוק את העיניים שלה, ואני בטוחה שבחרתי לו שם נכון.
שנה וחצי אחרי הלידה של עדן עשינו עוד טיפולים, והריתי תאומים. אחרי הלידה שלהם הרגשנו שעשינו את שלנו, וביקשתי מהרופא שלי מרשם לגלולות. הוא אמר לי שעם נתוני זרע כמו שלנו אין סיכוי שאכנס להריון ממילא, ושאני יכולה להיות רגועה. להפתעתי, אחרי כל מסכת ההפריות שעברנו כדי לזכות בשני ההריונות הקודמים, פשוט נכנסתי להריון טבעי, לא מתוכנן – אבל רצוי מאוד. וכך, תוך חמש שנים, הפכנו מזוג חשוך ילדים להורים לארבעה בנים.
לפני שש וחצי שנים, בחופשת הלידה עם התאומים, הקמתי את מפעל חיי, ואני מלווה, מדריכה ותומכת בזוגות בטיפולים, מצמידה להם רופא שמתאים להם ולוקחת חלק קטן בהצלחה גדולה. כנראה שהייתי צריכה לעבור את מה שעברתי כדי לעזור להם.