אני ואדווה, בת הזוג שלי ביחד כבר 13 שנים, ותמיד ידענו שנרצה משפחה, אבל לא התחלנו מיד. הרבה לפני שהתחיל המסע שלי להריון, בת זוגי עברה טיפולים, שמהם יש לנו ילד בן 6 וילדה בת 4. כשהבת שלנו הייתה בת שנה וקצת, החלטנו שהגיע תורי.
הרגשתי שמשהו לא בסדר איתי
בהתחלה עברתי הזרעות, וכבר בהזרעה הראשונה הריתי. הייתי בהלם, מכיוון שהדרך של בת זוגי להריון הייתה לא פשוטה ולא חשבתי שזה יקרה מהר כל כך אצלי. אבל השמחה הייתה קצרה, ובבדיקת השקיפות הערפית, בשבוע 12 להריון, התבשרנו שלעובר אין דופק, ונאלצתי לעבור גרידה.
אחרי ההתחלה העצובה הזו, המשכתי בהזרעות כמה חודשים. הרופא שלי אמר שמכיון שכבר הריתי כנראה שהכל בסדר אצלי, ושחבל לעשות טיפולים רציניים יותר. אבל אחרי 10 הזרעות שלא הניבו הריון, הרופא שלי הציע שאתחיל להזריק הורמונים.
עברתי עוד שני סבבי הזרעה, הפעם בחיזוק הורמונלי, אבל עדיין לא הצלחתי להרות. אם בפעמים הראשונות שמקבלים תשובה שלילית עוד מאשימים את הסטטיסטיקה, אחר כך פונים להאשמה עצמית. חשבתי שאולי אני מבוגרת מדי, או שאולי משהו בגוף שלי נהרס בגלל ההריון הלא מוצלח ההוא והגרידה שעברתי.
הרופאים מדברים על סטטיסטיקה של 25% בהזרעה, כמו ביחסי מין רגילים, אבל ככל שעברתי יותר טיפולים, התחלתי לחשוב שמשהו איתי לא בסדר. בפעמים הראשונות, כל טיפול מרגיש כמו הסבב המנצח, ומגיעים אליו ברוח קרב ואופטימיות. לקראת הסוף כבר עושים את הטיפול רק כדי לסמן וי בדרך ל-IVF, רק כדי להרגיש שלא ויתרנו וניסינו הכל. בגלל שעברנו IVF בשביל ההריונות של בת הזוג שלי, הכרתי את התהליך וידעתי לקראת מה אני הולכת, ובגלל זה גם לא ששתי לוותר על ההזרעות ולהגיע לשם.
בנוסף, ההתמודדות עם הסביבה הייתה לי לא קלה. מסביבנו היו המון חברות בהריון, ואמהות בגנים של הילדים היו מגיעות עם בטן. בנוסף, הטיפולים מנפחים, וכולם כבר בטוחים שאני בהריון ורק מחכים שכבר אודיע - ואין לי מה.
משנה מקום משנה מזל?
בשלב הזה, הרופא שלי כבר הציע שנחשוב על הפריות מבחנה. כבר הייתי למודת אכזבות, ובת 35, וביקשתי לא לחשוב, אלא לעשות. במעבר ל-IVF שוב שיחק לי המזל, וכבר בהפריה הראשונה הריתי. הפעם זה אמנם לקח קצת יותר זמן, אבל גם ההריון הזה הסתיים בטרגדיה. בסקירה הראשונה גילינו פגם חמור אצל העובר, מערכת שתן חסומה, ונאלצתי לעבור הפסקת הריון נוספת.
אחרי הטרגדיה הזו, נכנסתי לחרדות לא פשוטות לגבי המשך הטיפולים וההריון הבא. רציתי להמשיך בטיפולים, אבל היו לי פחדים מאיך שהם ישפיעו עליי, וממה יקרה אם וכאשר אהיה בהריון נוסף. בשלב הזה היכרתי את הילה שלזינגר דרך הילדים שלנו שהיו יחד בגן. לא הכרתי את תחום הקואוצ'ינג לפני, אבל התהליך שעשינו ביחד פירק את הפחדים שלי ועזר לי להגיע לטיפולים יותר רגועה וממוקדת. במקביל החלטתי לעשות שינוי, החלפתי תורם זרע, עברתי לרפואה הפרטית, בבחינת משנה מקום משנה מזל.
מבחינתי, ההריון לא היה בכל מחיר. היו לנו שני ילדים בריאים, וכן היה לי חשוב להיות בהריון וללדת בעצמי, אבל אמרתי לבת הזוג שלי שאני לא אעבור אינספור טיפולים. למזלי לא עמדתי בסיטואציה הזו, אבל לא בטוח שהייתי ממשיכה, בגלל המחיר הגופני והנפשי. חשבנו גם על אימוץ, ואני שמחה שלא נאלצתי לבחון את זה.
כשהריתי החרדות גברו על השמחה
לפעמים שואלים אותי אם יותר קל לעבור את הטיפולים כשיש אישה, ולא גבר, לצדך. לדעתי, יש יתרון וחיסרון בכך שבת הזוג שלי היא אישה, ולא סתם אישה, אלא אישה שעברה טיפולים בעצמה. אבל במקום המון אמפתיה, הרגשתי אמפתיה מוגבלת מצדה, כי היא חוותה את הטיפולים אחרת ממני, האופי שלנו מאוד שונה. היא הייתה מאוד ממוקדת מטרה, והתייחסה לטיפולים כאל משהו לא נעים בדרך, בניגוד אליי, שלקחתי את זה קשה יותר. כל פעם שהיה לי קשה היא אמרה לי שזה משהו שעובר, ונסבל, ובסוף יהיה לנו עוד ילד. מצד שני, היא מנוסה טכנית, הזריקה לי את כל הזריקות, הלכה איתי לכל הבדיקות החשובות וליוותה אותי לכל אורך הדרך.
וכבר בהפרייה השנייה, הריתי את התאומות. הרגע שבו גיליתי היה מאוד מעורב, שמחה וחרדה ביחד. הבטא הייתה מאוד גבוהה, ולמרות השמחה הרגשתי גל חרדה עצום שמציף אותי, בגלל שני ההריונות הקודמים. אצלנו בקהילה נורא מקובל לשתף מוקדם, לשלוח לכל החברות הודעות טקסט עם הבשורה, ואני לא הייתי מסוגלת.
היחידות שספרנו להן היו אמא שלי ואמא של אדווה, רציתי לחכות לפחות עד הסקירה הראשונה, ולחלק מהאנשים סיפרתי רק אחרי הסקירה השנייה. פחדתי פחד נורא לעבור שוב טרגדיות כמו בשני ההריונות הקודמים. בבדיקת הדופק גילינו שהבטא לא סתם גבוהה, ושיש שני דפקים, וכאן כבר היו יותר חרדות משמחה.
לא הטריד אותי איך נסתדר עם שתיים, ולא איך תעבור הלידה – רק שיתפתחו טוב, רק שיהיה דופק. לפני כל בדיקה הדופק שלי היה בשמיים, עד שראיתי את הדופק על המסך. בסקירה אמרתי לרופא שלא מעניינות אותי התמונות, אני רק רוצה לשמוע שהכל בסדר. הוא שם את המתמר על הבטן, הסתכל רגע, וכשהוא אמר: "אפשר להתחיל להקליט", הבנתי שהכל בסדר ונרגעתי – עד הבדיקה הבאה.
הן היו מולי, אמיתיות ובריאות
כל בדיקה בהריון הייתה סיוט. גם כאן הילה עזרה לי וכיוונה אותי, לימדה אותי להירגע לפני כל בדיקה בעזרת נשימות. אנשים לפעמים חושבים שקואוצ'ינג זה בלבול מוח או בזבוז כסף, אבל אני מרגישה שזה משהו שהציל אותי ואפשר לי לעבור את ההריון בצורה שפויה יחסית, למרות הטיפולים והטרגדיות שעברתי בדרך.
למרות שההריון עבר בסך הכל בצורה חלקה מבחינה רפואית, גם אם לא מבחינת הרגשות שלי, בשבוע 31 התחיל לי דימום וירידת מים. נסענו מיד לבית החולים, והרופאים אישרו את הפחד שלי: התחילה לידה. העוברית הראשונה הייתה במצג עכוז, ולקחו אותי לניתוח, עם חשש להיפרדות שליה. בגלל שזה היה קצת דחוף, לא נתנו לבת הזוג שלי להיכנס, והיא חיכתה בחוץ, בחרדות – אפשר לומר שכל הדרך שלנו לבנות הייתה רצופת חרדות, והיה טבעי שגם הסיום יהיה כך.
בגלל שהן נולדו פגות, לא היה לנו את הרגע המרגש הזה, שמניחים אותן עליי. רופאת הילדים הראתה לי אותן לשנייה, נתנה לי לנשק אותן ורצה איתן לפגייה. כשיולדים פג, לא מקבלים מן תינוק שמנמן כזה כמו בסרטים. במקום זה קיבלתי שני יצורונים קטנים ושבריריים בצבע בורדו, כך שההקלה הייתה חלקית, זה לא הקתרזיס המיוחל.
הרופאה הייתה נהדרת, ואמרה לי שהן בסדר ושרק רוצים לעקוב אחרי המצב שלהן ולחמם אותן כמו שצריך. אחר כך נודע לי שהיה להן אפגר 8, ושהן באמת היו בסדר, אבל רציתי רק שיסגרו אותי ונלך לפגייה לראות אותן.
נראה היה לי שהניתוח נמשך נצח, לדעתי שכבתי שם לפחות שעה אחרי שהוציאו את הבנות, עד שסיימו לתפור אותי. בזמן הזה גיבשתי החלטה: הייתי נחושה להתאושש מהר, כדי לראות את הבנות שלי, ואחרי כמה שעות כבר דידיתי לפגייה. שם זה כבר היה עולם אחר. הן אמנם היו קטנות, ונראו חסרות אונים בתוך האינקובטורים שלהן, אבל הן היו שם, מולי, אמיתיות ובריאות.
ותודה להילה שלזינגר אבנרי, מאמנת בכירה מפתחת שיטת "Mother's Mind Coaching"
>> הכתבה הקודמת במדור: "הייתי בסכנת חיים בעקבות טיפולי הפוריות"
עברת מסע ארוך עד ההריון הנכסף? שתפי אותנו ותני תקווה לחברות שבדרך