לא התחתנו צעירים, ולכן התחלנו לנסות להיכנס להריון מיד אחרי החתונה. אני לא בנאדם סבלני, ואחרי כמה חודשים של ניסיונות כבר ביקשתי מהרופא שלי שיבדוק מה קורה. הוא אמר לי שבגילי זה הגיוני שלוקח זמן להיכנס להריון, אבל אחרי שהתעקשתי קצת הסכים לשלוח אותי לבדיקות הורמונליות.
במשך החודשים שבהם ניסינו לא הייתה לי הרגשה רעה או חששות – אמנם הייתי בטוחה שאהיה כמו אמא שלי, שנכנסה לכל ההריונות צ'יק צ'ק, אבל גם כשזה לא עבד לא הייתי לחוצה – רק חסרת סבלנות.
עולמי התמוטט עליי
אחרי שנה של ניסיונות, בבדיקת בטא שעשיתי אחרי עשרה ימים איחור במחזור, התוצאה הייתה 65. ידעתי שזה מוזר, שהתוצאה נמוכה מדי, ועוד לפני שהבנתי איך לאכול את זה התחיל דימום. בהתחלה חשבו במיון שיש לי הריון מחוץ לרחם, אבל אחרי ששללנו את האפשרות המפחידה הזו, הייתי צריכה לחכות שהבטא תתאפס - וזה לא קרה.
הייתי אמורה לטוס לחו"ל, לטיול ממושך משולב עם עבודה באוסטרליה, ובגלל שהייתי צריכה לעבור גרידה, להיפטר משאריות ההריון שסירבו לעזוב את הגוף שלי, דחיתי את הטיסה בשבוע.
חמישה חודשים אחרי ההפלה ההיא, נכנסתי שוב להריון, בביקור בניו-זילנד. חזרתי ארצה בשבוע 8, ומיד הלכתי לאולטרסאונד במקום הראשון שיכול היה לקבל אותי מהיום להיום. הטכנאית הסתכלה ואמרה: "את יודעת שההריון לא תקין, נכון?"
רגע אחרי שהמילים הנוראות האלו יצאו לה מהפה היא הבינה שאני דווקא לא יודעת, ושהרגע היא הפכה את עולמי עליי, אבל כבר היה מאוחר מדי. לעובר לא היה דופק, ואני הרגשתי שהעולם שלי מתמוטט. כל כך רציתי, כל כך שמחתי וקיוויתי, לפני הטיול אפילו אמרתי לבעלי שהחלום שלי זה לחזור מחו"ל בהריון.
הייתי באאוט, לא יכולתי להפסיק לבכות ולשאול למה זה קורה לי, למה אני. בתוך כל זה הייתי לקנות נעליים לחתונה של אח של בעלי, שנערכה למחרת. כל הלילה לפני החתונה בכיתי. יש תמונות מהחתונה שפשוט רואים בהן שאני לבושה יפה, אבל נראית כל כך עצובה.
איך מצפים שאסתובב עם עובר מת בבטן?
מיד אחרי החתונה נסעתי להורים שלי להחלים קצת. מכיוון שבמרכז לא היו תורים פנויים, וההזדמנות הראשונה לעבור הפלה הייתה כמעט חודש קדימה, עברתי את ההפלה בצפון. לא הבנתי איך מצפים ממני להסתובב שלושה שבועות בהריון שלא יצא ממנו תינוק, איך אני אמורה להתמודד עם זה נפשית. הפעם ניסו לגרום לי להפיל בעזרת ציטוטק, כדי לחסוך לי את הגרידה. עברתי לילה שחור, מלא כאבים, דימום נורא – ושוב, לא הכל יצא, ונאלצתי לעבור גרידה נוספת.
במקביל עברנו בדיקות זרע, שיצאו ממוצעות אבל תקינות, ובדיקות נוספות שלי. עשינו שתי הזרעות, ואפילו היה לנו הריון כימי אחד: הייתה לי בטא נמוכה, בבדיקה שעשיתי בערב יום כיפור, ולמרות שחששתי ששוב אצטרך לעבור הפלה, הפעם הגוף ניקה את עצמו. אבל הריון אמיתי לא הצלחתי להשיג.
בינתיים עברנו רופא. הרגשתי שהוא מתקתק ומקצועי, אבל שהכל פועל כמו סרט נע, והייתי צריכה שיקשיבו לי, שיראו אותי. חצי שנה אחרי ההריון השלישי שלא הצליח עשיתי צילום רחם, וכמיטב המיתוס של מטופלות פוריות – מיד לאחריו הריתי. ראינו אפילו דופק, הרגשתי שהגעתי למנוחה ולנחלה, שאני באמת בהריון.
בשבוע 9 התחלתי להרגיש רע. הייתי מוטרפת מפחדים, מבועתת ממש. בשבוע 10 הלכתי לרופא ולעולם לא אשכח את התמונה הזו על הצג של המוניטור. כלום לא זז ולא מהבהב. הוא סובב את הצג בשנייה שהוא קלט, אבל אני כבר ראיתי והבנתי. אין לב שפועם, אין דופק.
ושוב גרידה, ושוב לא היו תורים, והפעם לא הסכימו שאעשה בצפון. אחרי הרבה התעקשות הצלחתי להשיג תור למחרת, וגם בדיקה לעובר שהוצא ממני. העובר לא היה תקין גנטית, ובדיעבד טוב שהגוף בחר להיפטר ממנו, אבל מכיוון שהגעתי ליעד הלא אטרקטיבי של שלוש הפלות, השגתי גם אישור לבדיקות הקרישיות היקרות, שאפשר לעשות רק אחרי שהפלת מספיק פעמים.
היו רופאים שאמרו לי לא לדאוג, שאני יכולה להרות ועובדה – הריתי שלוש פעמים. אבל לא רציתי להיות בהריון – רציתי ילד. עד שיחזרו הבדיקות, עניין של כמה שבועות, נסענו שוב לאוסטרליה, לחצי שנה, וכשחזרנו לארץ חזרנו לתהליך.
גל של אושר. יש הריון
כשחזרנו הרופא אמר שננסה חודש טבעי עם מעקב זקיקים מדוקדק, ואם זה לא יצליח נראה מה עושים הלאה. למזלנו, לא נאלצנו לדון בהמשך. החודש ההוא היה החודש המנצח, ונכנסתי להריון עם מעיין.
ידעתי בדיוק מתי אני אמורה לקבל, כל 28 יום כמו שעון. הייתי צריכה לקבל ביום רביעי, ולא קיבלתי. בבוקר חשבתי שמתחיל המחזור, ראיתי שלא אבל עוד לא העזתי לבדוק. בשבת היינו בארוחת צהריים, וכל שנייה הלכתי לשירותים לראות אם כבר קיבלתי.
לקראת הערב אמרתי לבעלי שאני לא יכולה יותר, ושניסע לאיקאה להעביר את הזמן. גם שם הלכתי לשירותים לא מעט, וביום ראשון הלכתי לעשות בטא. למזלי היה לי יום עמוס בעבודה, וזה העביר לי את הזמן עד התוצאות. וכשהתוצאה הגיעה, קיבלתי גל של אושר. 272. יש הריון.
למרות האכזבות שעברתי, הייתי מאושרת. פחדתי, אבל עדיין הייתה שם שמחה. התקשרתי לבעלי, ולאמא שלי, שכמובן שמחו מאוד, למרות החשש שאי אפשר להתעלם ממנו. ישר קבעתי בדיקת דם נוספת להכפלה, שהייתה מצויינת. ואחרי שראיתי דופק – התחלתי לנשום.
באופן מפתיע, ההריון לא היה חרדתי. ברגע שנגמר השליש הראשון, ולמרות הפחד שהפסיק לי את הנשימה לפני כל בדיקה, לא הייתי יותר חרדתית מכל אחת אחרת. בגלל העבר שלי אמרתי לרופא שלי שאנחנו נתראה הרבה, ובהתחלה באמת הייתי מגיעה המון, וכל הזמן מחפשת את הנקודה המהבהבת הזו על המסך, שתאשר לי שהכל בסדר. אחרי הסקירה הראשונה הרגשתי שזהו, אפשר להירגע באמת. בגלל העבר שלי נחשבתי להריון בסיכון, ועשיתי מוניטור כמעט כל שבוע. זה היה מאוד נוח, מרגיע לראות פעם בשבוע שהכל בסדר, וזו אחת הסיבות שההריון עבר עליי בנעימים.
דווקא הלידה לא הייתה ההיי שציפיתי לו. אולי דווקא בגלל כל מה שעברתי ציפיתי לשיא מטורף, למפץ של אושר והתאהבות שלא הגיע. אני חושבת שגם אחרי הלידה עוד חוויתי את הקושי של הדרך להריון, למרות ההריון הקל יחסית והלידה הקלה שהייתה לי. האכזבה מזה שלא הכל נשכח ברגע שראיתי את הבן שלי גרמה לי להרגיש נורא רע.
אמא שלי תמיד סיפרה לי איזה היי יש אחרי לידה, ואיזו התאהבות זו. גם ההנקה לא הלכה. הימים הראשונים היו לא קלים, וביום שאחרי הברית אחות בקופת חולים שאלה אותי מה שלומי, והתחלתי לבכות. אבל איכשהו, משם הכל השתפר. מעיין היה תינוק מדהים, רגיש ורגוע, ולאט לאט התחלתי ליהנות מהאמהות ומהחיים החדשים שלי. די מהר הגיע הריון נוסף – בלי תלאות בדרך, למרבה ההפתעה, ועכשיו אני כבר אמא לשניים. בפעם הבאה, אני מאחלת לעצמי דרך קלה, הריון קל – ואם אפשר, שתהיה בת.
נעמה מיכאלי, בת 35. אמא למעיין, בן שנה ותשעה חודשים ומתן, בן תשעה חודשים