ליטל ובתה (צילום: תומר ושחר צלמים)
"תקופת הטיפולים הייתה קשה מנשוא, גם שהיו לי כבר שני ילדים בבית". ליטל ונועה הקטנה | צילום: תומר ושחר צלמים
אחרי שנה של ניסיונות טבעיים, פניתי לגיניקולוג שלי כדי להתחיל במסכת הבדיקות. רופא הפוריות שלנו, פרופ' יובל ירון, היה חבר, שהפך להיות רופא וחבר קרוב אפילו יותר. אחרי ארבעה מחזורי IVF  הריתי את התאומים, והרגשתי שקיבלתי מתנה משמיים. משבוע 18 הייתי במיטה בשמירה, עם דימומים וצירים מוקדמים, אבל ההרגשה הזו של הניצחון, שכל מטופלת פוריות מכירה, הייתה כפולה – לא רק שהייתי בהריון, הייתי בהריון עם שניים.  

ילדתי בשבוע 34, אחרי אינספור ביקורים בבית חולים, שבכולם התרגשתי בכל פעם שהגעתי למיון. למרות החששות מלידה מוקדמת, בכל פעם הייתי בטוחה שהנה, תכף אני רואה אותם. לקראת סוף ההריון שניהם היו עם הראש למטה, ואני חלמתי על לידה טבעית, בלי אפידורל, אבל כשהצירים התחזקו הבנתי שאני רוצה להתחרט.

תוך כדי הצירים הרופא שלנו הסביר לי שמכיוון שמדובר בהריון כל כך יקר, ומכיון שאחד הבנים הוערך ב-1.4 ק"ג בלבד, הכי בטוח יהיה לסיים את הלידה בקיסרי, ואני השתכנעתי שניתוח הוא אכן הפתרון. למרות שהיו לי סיבוכים, ופתחו וסגרו לי את הצלקת ארבע פעמים עד ששחררו אותי, אני שלמה עם ההחלטה הזו, ולא מתחרטת לרגע.

ניסית הכל: תזונה טבעונית, הילרים ורבנים

כשהבנים היו בני שנה וחצי, החלטנו לחזור לטיפולים. בשאיבה שבה הוציאו את הביציות שהפכו לשחר ותומר, נוצרו שישה עוברים, ששלושה מתוכם הושתלו והפכו לשחר ותומר, ושלושה הוקפאו. כשהחזירו לי אותם, קיוויתי כל כך שגם הפעם זה יצליח, ושיהיו להם אחים-תאומים בהפרש של שנתיים וקצת. אבל תקוות לחוד ומציאות לחוד, ועברו עוד 20 טיפולים עד שהריתי את נועה.

כולם חושבים שכשכבר יש ילדים בבית יותר קל לעבור טיפולים, אבל זה לא נכון. שלוש שנות הטיפולים האלו היו הכי קשות בחיים שלי, הכי קשות בחיים של בעלי והכי קשות לזוגיות שלנו.

אחד הדברים שהיו לי הכי קשים היא תחושת הפאסיביות. לאורך הדרך הלכתי להילרים, עברנו לתזונה טבעונית, הלכתי לרבנים, לקחתי קמעות – ואני בכלל לא טיפוס כזה. הרגשתי שאני חייבת לעשות כל מה שאני יכולה כדי להצליח. לנצח את הפאסיביות שהטיפולים כופים עלייך. אם היה יוצא מחקר שנשים מטופלות פוריות צריכות לרוץ 23 דקות ביום, הייתי עושה את זה, הייתי עושה כל מה שיעזור לי, רק כדי לדעת שעשיתי הכל.

19 התשובות השליליות שקיבלתי קרעו אותי אחת אחת. הייתי יודעת מיד, לפי ה"הלו" של האחות, שזה שוב שלילי. הייתי בקרשים, עליתי 20 קילו, בקושי הצלחתי להתמודד עם הילדים שהיו לי, עם הבית, העסק, והזוגיות. וברקע, במהלך שלוש השנים האלו היו חברים שלנו שהביאו כבר שני ילדים.

אני לא בתחרות עם אף אחד, אבל מתסכל וכואב לראות איך כולם נכנסים להריון מאהבה, ואני צריכה לפתוח רגליים לכל רופא, להזריק וללכת לכל כך הרבה בדיקות. הייתי קוראת מחקרים שמראים קשר בין הורמונים שלוקחים בטיפולים לסרטן, וזה הכניס אותי לסרטים. אבל הדבר היחידי שהיה לי ברור הוא שאני לא מוותרת, בכל מחיר. אם אני מרימה ידיים בטיפול ה-18, אז למה עשיתי את כל מה שעשיתי עד אז? כל כישלון, כואב ככל שהיה, הפך למדחף.

לעולם לא אשכח את החלונות הלבנים בבדיקה הביתית

לקראת הטיפול ה-13, הלכתי לעשות היסטרוסקופיה (צילום רחם), בלי סיבה מיוחדת, אלא רק כדי להפוך לחלק מ"אגדות צילום הרחם". בקרב מטופלות פוריות יש מיתוס כזה, שלפעמים צילום הרחם פותח כל מיני סתימות במערכת ובמחזור הטיפולים שאחריו יש סיכוי גדול להרות. למרבה ההפתעה, גילינו מחיצה, שסוגרת 40% מהרחם שלי.

ליטל אוהב ציון בהריון (צילום: תומר ושחר צלמים)
ליטל אוהב ציון. "הייתי בחרדות, הרופא שלי הסכים לי לבוא פעם בשבוע לבדוק דופק, בלי תור" | צילום: תומר ושחר צלמים

הרופא לא האמין שהייתי בהריון, ועוד עם תאומים: מחיצה כזו הופכת את הכניסה להריון לכמעט בלתי אפשרית. למרות השוק, לא הכנסתי את עצמי לקורבנות ולמחשבות של מה היה קורה אילו, פשוט קיבלתי מזה עוד דרייב. כמה שבועות אחר כך כבר הייתי בניתוח להסרת המחיצה, ומיד כשאישרו לי – חזרתי לטיפולים.

הטיפולים נמשכו, סבב אחרי סבב, בלי הצלחה. אחרי כל החזרת עוברים קיבלתי תמיכה הורמונלית שלא מאפשרת לך לקבל מחזור, ולכן לא הייתה לי אינדיקציה של סימנים מבשרי מחזור לפני בדיקת הדם, שעושים ביום ה-12 אחרי ההחזרה. במקום זה, הייתי עושה בדיקות ביתיות ביום ה-11 בערב וביום ה-12 בבוקר, ותמיד הן היו שליליות.

החלון הלבן הזה במקלון הבדיקה, בלי קמצוץ של צבע, הוא משהו שאני זוכרת היטב. אבל בפעם הזו, בטיפול ה-21, היה פס חלש שבקושי ראו. למחרת עשיתי עוד בדיקה, שהייתה חיובית אבל עדיין חלשה. תמיד ידעתי שאהיה שוב בהריון, אבל לא האמנתי.

ביום ה-12 נסעתי למדיקל סנטר לעשות בדיקת דם. בצהריים, האחות התקשרה ואמרה לי "מזל טוב, את בהריון" – אבל עוד לפני שהספקתי לשמוח, סייגה ואמרה:" אבל יש לך בטא נמוכה". שמחתי לשנייה, אבל כל השישי שבת הייתי בחרדות. זו לא הייתה שמחה שלמה. בדקתי עשר פעמים הכפלה של הבטא, וההריון הזה התחיל בהמון חרדה ונמשך בהמון חרדה. בניגוד לאופי שלי, ובשונה מההריון עם הבנים, לא הייתי מאושרת.

נועה והתאומים (צילום: תומר ושחר צלמים)
התאומים שחר ותומר, עם נועה. "ידעתי שאכנס שוב להריון, אבל באיזשהו שלב כבר לא האמנתי" | צילום: תומר ושחר צלמים

בהריון איתם היו לי את כל הסיבות לדאוג ולא דאגתי, ואצל נועה הכל היה תקין, ועדיין דאגתי בטירוף. כל שבוע הייתי במוקד, כל פעם עם סיפור אחר. פעם "נפלתי", פעם "הבן שלי בעט בי". יום אחד הרופא קלט אותי, ואמר לי שהוא מבין אותי, ושאחרי 20 הפריות  גם הוא היה מתנהג ככה. סיכמנו שאני יכולה לבוא פעם בשבוע, ולהיכנס רק לבדוק דופק בלי תור.

שווה כל כישלון וזריקה שעברתי בדרך

בלידה של נועה רציתי נורא חוויה מתקנת לקיסרי המסובך שהיה לי עם הבנים, אבל היא הוערכה ביותר מארבעה קילו, והרופאים המליצו לי לא לנסות ויב"ק (לידה נרתיקית אחרי ניתוח קיסרי) עם תינוקת במשקל כזה. למרות ששוב נכנסתי לניתוח, הפעם הייתי מוכנה מראש, וההתאוששות הייתה קלה יותר. הסתובבתי מהר אחרי הניתוח, הנקתי אותה ואכן קיבלתי את החוויה המתקנת שכל כך רציתי.

נועה היא מתנה, והיה שווה לעבור כל כישלון, כל זריקה כדי לקבל אותה, אבל חשוב לדעת שלא כל הצרות נפתרות ברגע שיש לך ילד. אחרי שנגמרים הטיפולים וסוף סוף יש תינוק, צריך להתחיל לטפל בזוגיות, במשקל שעולה, בגוף שהופך להיות מכונה שמקבלת זריקה, נבדקת, נשאבת.

נועה אוהב ציון (צילום: תומר ושחר צלמים)
נועה המתוקה. "בטיפול ה-21 זה הצליח" | צילום: תומר ושחר צלמים

בטיפולים בדרך להריון הראשון לא סיפרנו. היום אני כבר מודה שזה היה מבושה, אבל אז עטפנו את זה בטיעונים כמו "שמירה על הפרטיות". יש איזו תפיסה לפיה מטופלי פוריות הם מסכנים, אבל הם לא. הם אמיצים, ומקבלים גמול. המקרה הפרטי שלי, של 24 טיפולי IVF, גורם לאנשים לחשוב שאני נורא מסכנה, אבל אני ממש לא. וגם כשיש תמיכה, התפיסה בארץ היא של "צרת רבים", ומאוד ממוקדת באישה.

מתוך המקום הזה, יחד עם ד"ר יובל ירון ואיילה שני, שהיא פסיכולוגית ומנחת סדנאות, וכמובן בעלי, הקמתי מרכז שבא ואומר שאפשר לעבור את טיפולי הפוריות ולהחזיק את הראש מעל המים,  ונותן הרבה מקום לקושי של הגברים. גבר שמגלה שהזרע שלו בעייתי חווה פגיעה קשה באגו, ונקלע למחשבות כמו אם אשתו הייתה מתחתנת אם הייתה יודעת, עם חרדות מהחלפת העוברים במעבדה ועם הרבה שאלות של ערך עצמי.

ליטל והמשפחה (צילום: תומר ושחר צלמים)
"היום אני יודעת שזו לא בושה לעבור טיפולי פוריות". משפחת אוהב ציון | צילום: תומר ושחר צלמים

מבחינתי, ההצלחה היא לא רק שיש לי שלושה ילדים בריאים, אלא שהזוגיות שלנו שרדה, שהמשפחה שלי שמחה ושהילדים הגדולים שלי לא נפגעו מהקשיים שעברתי כדי להביא את אחותם. שהצלחתי לחזור למי שאני, להרגיש שוב נשית, סקסית וספונטנית, לטייל, לאהוב מתי שאני רוצה ולא לפי הפרוטוקול  של הטיפול ולהקים עסק שהוא הגשמה של הייעוד שלי.

 ליטל אוהב ציון, בת 36, היא אמא לתאומים שחר ותומר (7), ולנועה בת השנתיים – כולם תוצרים של טיפולי פריון. מקימתמרכז לחשיבה פוריה". לפרטים: 054-3453711.

>> לכתבה הקודמת במדור: "אמרתי לעצמי: לא יהיו לך ילדים לעולם"