שנתיים אחרי החתונה, שמעתי את הקליק. עד אז, רצינו בעיקר לבנות את הקן הזוגי שלנו, אבל לקראת גיל שלושים הרגשתי שינוי – ממש רציתי ילד. התחלנו לנסות, ובחודשים הראשונים ממש לא היינו לחוצים. אפילו לא בדקתי מתי הביוץ שלי בדיוק, ופשוט ניסינו מתי שיכולנו.
אחרי חצי שנה של ניסיונות סרק הלכתי לרופאת הנשים שלי, שאישרה שיש בעיה, ושלחה אותנו לרופא פוריות. מכאן, הכל התחיל להשתנות.
הרגשה של אובדן
אחרי כמה בדיקות נוספות, הרופא פסק שנתחיל ישר מ-IVF, בלי תחנות ביניים בדרך. בניגוד לנסיונות הטבעיים להרות, תקופת הטיפולים הייתה מורכבת, ומלאת קשיים. כל עוד ניסינו להיכנס להריון בעצמנו, לא חוויתי את התוצאה השלילית מדי חודש ככישלון או כטרגדיה. אבל בגלל שבטיפולים כל כולך מתכווננת להריון, וכל החיים שלך סובבים סביבו, התשובה השלילית הרבה יותר קשה.
את רואה במו עינייך את הביצית המופרית עושה את דרכה לרחם, את יודעת בדיוק מה עובי הרירית של הרחם, וכמה ההורמונים שלך מאוזנים ומדויקים למטרה – ובכל זאת, אין הריון. כשאומרים לך ששואבים 15 ביציות את כבר מדמיינת 15 תינוקות, אבל אז חלק לא מופרות, וחלק לא שורדות, וגם כשמחזירים לך 2-3 ביציות טובות לרחם אין הריון – וזו הרגשה של אובדן, כי מבחינתך כבר יש לך עוברים בבטן, אבל זה פשוט לא קורה.
טיפולי פוריות הופכים למרכז החיים שלך, ומובילים אותך לקיצוניות. יש נשים שמפתחות תלות יתר ברופא, וממש שותות בצמא כל מילה שיוצאת לו מהפה ולא מעזות אפילו לחשוב לעבור לרופא אחר כשמשהו לא עובד. לעומתן, יש נשים שחוקרות יותר מדי בעצמן, נכנסות לנבכי המרכיבים של כל תרופה ונלחצות הרבה יותר מהדרוש.
למדתי שפה חדשה
במהלך טיפולי הפוריות הרגשתי מוצפת: ברגשות, במידע חדש שצריך לעבד ולהתמודד איתו. אני ממש הרגשתי שאני לומדת שפה חדשה, של שמות של תרופות ותהליכים, סוגים של עוברים וסלנג רפואי. את חייבת לנסות לשמור על מי שהיית לפני, למרות המטרה שאת כל כך רוצה להשיג. אם הייתי יכולה להעביר מסר לנשים שעוברות טיפולים, הייתי אומרת להן לקבל עזרה, ולפנות לאימון או לטיפול. לא רק בגלל שזה המקצוע שלי, אלא בגלל שבדיעבד, אני מבינה שזה משהו שהיה חסר לי מאוד.
טיפול והכוונה נכונים יכולים למנוע תחושות של חרדה לאורך ההריון ובלידה, ואולי גם למנוע דיכאון אחרי הלידה. חשוב לזכור שמדובר בקושי זמני, ולפתוח את הראש לאופציות אחרות, כמו תרומת ביצית למשל. מי שרוצה להיות אמא – תהיה אמא, כך או אחרת, וזה מה שצריך להנחות אותה לאורך התקופה הזו.
יש נשים שמתארות ייאוש הולך וגובר לאורך הטיפולים, אבל אצלי זה היה אחרת. בגלל שלקח לי זמן לספר לחברים ולמשפחה, מטיפול לטיפול גדלה רשת התמיכה שלי, והאכזבות לא נהיו קלות יותר, אבל הרגשתי שיש יותר מי שעוזר לי להתמודד. לאט לאט גם השתחררתי, הרגשתי שיש לי יותר ידע ושליטה בתהליך, וזה נתן לי כוחות להמשיך.
ועדיין, לפעמים יש הימנעות מאוד גדולה: מטיולים, מספונטניות, מיחסי מין ומהחיים, כדי "לא לפגוע בטיפול". לדעתי, חייבים למצוא את האיזון, את דרך הביניים שהכי טובה לך, כדי לא לאבד את עצמך בתהליך. לי, למשל, הייתה נסיעה משפחתית מתוכננת לאוסטרליה, לפני הטיפול האחרון. בהתחלה חשבתי לבטל, כי חששתי להיות רחוקה מהארץ אם אכנס להריון, או להיות רחוקה דווקא אם אשמע תשובה שלילית, אבל בסוף החלטתי שאני נוסעת בכל זאת.
בבוקר הנסיעה עשיתי בדיקת שתן – והיא הייתה חיובית. השמחה שלי הייתה מאוד זהירה, חששנית. התקשרתי לרופא שלי, שגם הוא היה זהיר. הוא אמר שכשאגיע לאוסטרליה אעשה שם בדיקת דם, ואודיע לו מה יצא. גם בדיקת הדם הייתה חיובית, וכמו כל מטופלות הפוריות, חזרתי עליה כל יומיים, כדי לבדוק הכפלה של הבטא. בהתחלה הייתי מדווחת לרופא באופן טכני, לא אפשרתי לעצמי לשמוח. אבל אחרי שבועיים של הכפלות טובות כבר שחררתי קצת, והתחלתי לאפשר לעצמי להרגיש בהריון.
במסגרת הטיול המשפחתי טסנו גם לניו-זילנד, ובשדה התעופה שם קרה לי דבר נורא. פתאום, בלי שום סימן מבשר, התקפלתי מכאב חד ופתאומי. הלכתי לשירותים, וראיתי שאני מדממת. אני לא יודעת איך הגעתי לטכנאית האולטרסאונד ששלחו אותי אליה, ובכיתי כל הדרך. היא בדקה אותי, ואמרה לי שאין סיבה לבכות: היא ראתה שני שקי הריון. אחד מהם היה ריק, וזו הייתה הסיבה לדימום. אבל בשק השני, היא ראתה דופק. פועם. חי. זה היה הבן שלי, בן, וככה, מבעד לדמעות, ראיתי אותו בפעם הראשונה.
נתתי לעצמי לשמוח רק כשחיבקתי אותו לראשונה
כשאת עושה מאמץ ועוברת טיפולים כדי להרות את יותר חרדתית, ואכן, ההריון עבר עליי בהרבה פחד. למרות שכל הבדיקות היו בסדר לא נרגעתי, תמיד חששתי שיש עוד משהו שהשתבש. בנוסף, לא עשיתי מי שפיר מפחד שאפיל את ההריון היקר הזה בעקבות הבדיקה, וזה רק הוסיף ממד של לחץ. לאורך ההריון לא הייתי יציבה פיזית, נפלתי הרבה ונפצעתי, כשכל אפיזודה כזו גרמה לי לעוד יותר פחדים.
למרות שרציתי לידה טבעית, כדי לפצות את עצמי על הכניסה הכל כך לא טבעית להריון, את הלידה שלי התחלתי עם זירוזים בשבוע 42. אחרי 13 שעות, שבמהלכן בן הוריד דופק כמה פעמים בצורה מלחיצה, שלחו אותי לקיסרי חירום – הכי רחוק מלידה טבעית שיכול להיות.
כשחיברו אותי למכשירים, הרופאות אמרו שלחץ הדם שלי מאוד גבוה. עצמתי עיניים, עשיתי מדיטציה, חשבתי על המילה "הצלחה" – ולחץ הדם התחיל לרדת לאט לאט. פתאום הרגשתי לחץ, והבנתי שהוציאו אותו. עוד לפני שראיתי אותו לקחו אותו לשאוב נוזלים. לא ראיתי אותו, לא שמעתי אותו בוכה, ואלו היו השניות הכי ארוכות בחיים שלי. ואז, שמעתי "מזל טוב, גברת", ובכי קטן. נתנו לי לנשק אותו, ולקחו להמשך הבדיקות והטיפול.
עברתי לחדר ההתאוששות, והוא נשאר עם בעלי, שקיבל הוראות מדויקות לגבי החיסונים והפעולות שעושים בתינוקייה. אחרי כמה שעות, הוא סוף סוף הגיע אליי, לביות מלא, כמו שרציתי. חיבקתי אותו, הנקתי אותו בפעם הראשונה וספרתי שיש לו את כל האצבעות. ואז, רק אז, לקחתי נשימה עמוקה, והרשיתי לעצמי לשמוח באמת.
לילך סטג היא מאמנת פריון, הריון וזוגיות, אמא של בן, בן 5 וחצי