מה קורה כשאת מאבדת את בעלך במפתיע באמצע החיים ונותרת לבד עם ילד בן 4? הת'ר האלטון, שהוציאה את ספרה הראשון, "נוכחות בלתי ניתנת להכחשה", בינואר השנה, כתבה טור מיוחד להאפינגטון פוסט ומספרת איך ממשיכים לחיות ועל איזה חלום היא לא הסכימה לוותר.
בעלי, דייב, הלך לעולמו במפתיע בגיל 40 בגלל בעיות לב. לא היו שום סימפטומים וסימני אזהרה, לא הייתה לנו דרך לדעת שזה יקרה.
זה היה יום ראשון סתווי שמשי במיוחד. בעלי והבן שלנו, ג'וד, שיחקו מחבואים. מתישהו ג'וד עלה לקומה למעלה כדי לנמנם. בעודי מקריאה לו את ד"ר סוס כהכנה לשנת אחת הצהריים שלו, חיים ומוות התנגשו בעצמה. שמעתי רעש חזק ומבהיל מלמטה. בעודי מנסה להעריך את הסיטואציה, הבן שלנו נשאר לשבת למעלה, מציית בסבלנות להוראה שנתתי לו.
התחלתי לעשות החייאה על דייב, עם תחינות באמצע לג'וד שיישאר למעלה. רצתי באמוק לבית של השכנים. התקשרתי לאמבולנס. עכשיו הכל מרגיש מעורפל, רגעים שנמתחים על פני ימים, בלתי ניתן לדמיון. בפועל הכל היה עניין של דקות.
הפראמדיקים הגיעו, מובילים אותי החוצה מהמטבח בעודם מנסים להחיות את בעלי. במשך 45 דקות הם ניסו הכל. תהיתי למה הם לא ממהרים להגיע לבית החולים. שום סירנות, שום אורות מהבהבים. במבט לאחור אני רואה את זה בבירור – הם ידעו שהסוף הגיע. אמת שעדיין קשה לי להתמודד איתה.
החיים שלנו כפי שהכרנו אותם התנגשו בקרחון וקרסו. הקפטן של הספינה שלנו הלך באופן שובר לב ומפתיע. השבועות החודשים שלאחר מכן היו מטושטשים. הלם הוא מתנה מהטבע, כי הוא מאפשר לנו לנהל את הכאב. ניסיתי לשמור על המאורה שלנו עבור ג'וד, כמו אמא דובה מגוננת. בני בן ה-4 בנה עליי שאמשיך את החיים שלנו בצורה נורמלית.
לספר את האמת
ג'וד היה בגן כבר למחרת, ואני ניסיתי למצוא תשובות, מקיפה את עצמי ביועצי אבל לילדים. איך את מספרת לילד שלך שהאבא שהוא שיחק איתו ממש לפני כמה רגעים עכשיו איננו? אספתי אותו מהגן במעיל הקטן והאדום שלו. בעודנו מדברים על היום שלו, התבוננתי בו במראה. איך אני אגיד לו שזה מה שקרה? חשבתי. הרגשתי כאבי בטן.
אחד היועצים הציע שאספר לו ברוגע, במקום שקט איפה שהכי נוח לו. ילדים מעבדים את הסיטואציות האלה שונה מאשר מבוגרים. יעצו לי לספר לו את האמת, בצורה פשוטה ועובדתית.
הוא נכנס לסלון עם תומס הקטר שלו. אמרתי, "ג'וד, אבא היה חולה והוא לא בחיים יותר". הוא הסתכל עליי, העיניים הכחולות שלו בוהקות. אחרי כמה שניות הוא אמר: "אני הולך לשחק עוד עם הרכבות שלי". הוא הלך לחדר שלו במורד המסדרון.
ילדים מתאבלים בדרך שלהם, רבות מהן לא מדוברות. הדרך שלו הייתה עצב וגעגוע, לאורך כמה שנים. הדמעות שלי נאלצו לחכות, וזה היה בסדר מבחינתי. לא היה דבר יותר חשוב מאשר לשאת את הילד שלנו דרך טייפון הצער הזה. כל האנרגיות שלי הוקדשו לג'וד, בתקופת חוסר הוודאות הזו שהוא עבר.
בסופו של דבר הלכתי לטיפול, וג'וד הלך לקייטנות ומפגשי אבל לילדים. איכשהו שרדנו את התהפוכות האלה, אבל לא בלי שריטות. ג'וד ואני מצולקים בצורה עמוקה, נותרנו צמד כאוב. בערבים ג'וד היה אומר בעיניים מלאות דמעות "אני מתגעגע לאבא". אף אחד לא באמת מתגבר על אובדן של מישהו שהוא אוהב. פשוט לומדים דרך אחרת לחיות.
אני ממשיכה ללכת לטיפול, אבל אם להיות כנה – הדאגה היחידה שלי היא לבן שלי ולזה שהוא יהיה בסדר. אני פתוחה לאהבה, ומקווה שיום אחד אמצא פרטנר למחויבות לחיים עם ג'וד ואיתי. אבל עד כה הסתדרנו.
מלחמה ושלום
חמש שנים וחצי אחרי מותו בטרם עת של דייב, אני משתוקקת לאח או אחות לג'וד. וגם הוא משתוקק לאח קטן. בתור הקטנה במשפחה גדולה, תמיד קיוויתי ליותר ילדים. אבל המסע שלי עם הפלות ובעיות פוריות היה רכבת הרים. בזמנו, אחרי עשר שנים שבהן היו שבע הפלות ואינספור הזרעות והפריות מלאכותיות כושלות, גיסתי הציעה לשמש לי בתור פונדקאית. דייב ואני חשבנו על זה כמה חודשים, והחלטנו לקבל את ההצעה הנדיבה בצורה חסרת תקדים הזו.
מכרנו את הבית שלנו כדי לשלם 20 אלף דולר על ההליך. כשהרופא הביא את התיק הרפואי עב הכרס שלי הצעתי לקרוא לו "מלחמה ושלום". החלק של המלחמה היה עשר שנים, השלום הגיע כששמענו את הבכי של ג'וד שרק נולד.
חוץ מג'וד, נותרו לנו עוד שני עוברים בריאים – זכר ונקבה. הם הוקפאו במרפאת הפוריות במשך עשר שנים. דייב ואני תכננו להפוך אותם לילדים אבל ידענו שההוצאה כל כך עצומה, שזה ייאלץ לחכות, אולי לנצח.
אחרי מותו של דייב, התשוקה שלי להשתמש בעוברים המריאה לשחקים. אבל העלויות והצורך בפונדקאית גרמו לזה להיראות בלתי אפשרי. איך אני אפילו אתחיל לחפש מישהי שתישא אותו? איך אני אשלם על זה? אנחנו חיים על קצבת שארים של ביטוח לאומי. יש לי עבודה חלקית. כל סוכנות פונדקאיות לוקחת 30-35 אלף דולר רק לאיתור.
למרבה המזל, אחרי שעשיתי תחקיר, מצאתי מישהי שמחברת הורים מיועדים לפונדקאיות. היא גובה הרבה פחות מאשר הסוכנויות, ומלווה את הצדדים לכל אורך הדרך. בזכותה פגשתי אישה מדהימה ומתאימה.
לפני שבועיים היא התחילה את הפרוטוקול הרפואי בתהליך. בעוד חודש היא תגיע לנאשוויל, העיר שלנו, לטובת העברת העובר. אם היא תיכנס להריון, היא תעבור את כל המעקב אצל הרופא שלה בעיר שלה, ואני אסע לשם ללידה. אני יכולה לספור את כמות האנשים שסיפרתי להם על זה על כף יד אחת. עד עכשיו.
העוברים האלה הם המהות הגנטית של דייב. הם הגרסה המיניאטורית של הבן שאני מעריצה כל כך. באופן מדהים, רופא הפוריות אמר שהם במצב מעולה, בדיוק כמו שהם היו כשהוקפאו. הזמן לא עבר עבורם. המדע הזה מדהים. ועכשיו זה הזמן שלהם לחיות.
אם יהיה הריון, ונעבור את הקו של שבוע 20, אני אסביר את זה לג'וד. אני אספר לו איך הוא נוצר ונולד, ושהאח או האחות האלה הם האחאים הביולוגיים שלו. באופן מסוים, זה כמו להחזיר את הספיריט של דייב בחזרה לעולם. ברור שאני מבינה שזאת לא באמת הנוכחות שלו, אבל העוברים האלה הם לפחות חצי ממנו. הם גם האח או האחות הקטנים של ג'וד, רק מחכים בסבלנות לאמא דובה שלהם שתקרא להם להיכנס למאורה מלאת האהבה שלנו. אני רוצה אותם מאוד.
זה קשה לא לפתח ציפיות. אני מהססת אפילו לחלוק את הסיפור שלי. אבל אני מאמינה בטיימינג, ואני אשמור על האמונה שייוולדו ילד או ילדה שיחלקו את האנושיות והקסם של אבא שלהם.