תמיד כששואלים אותי על התקופה שבה עברתי טיפולי פוריות, אני מסבירה שאני לא זוכרת כלום כי הבן שלי היום כבר בן 12 ועבר הרבה מאוד זמן מאז. אבל ברגע שהחזקתי את ספר הקומיקס המצחיק עד דמעות אך עם זאת מרגש ומפתיע בכנותו של רעות בורץ, "יבוא בקלות – מיומנה של מטופלת פוריות", הכול חזר אלי בבום כאילו עכשיו אני שם רגע לפני שאיבה או החזרה. מתברר שיש דברים שאי אפשר לשכוח.

רעות בורץ היא מאיירת, אנימטורית ויוצרת קומיקס עצמאית בת 34, מתגוררת ביישוב צופים, נשואה באושר ואם לארבעה בנים מהממים ובוגרת המחלקה לאומנויות המסך בבצלאל בירושלים, עם התמחות באנימציה קלאסית; ו"יבוא בקלות" שלה הוא ספר שיעזור לנשים שעוברות טיפולי פוריות לצלוח את המשימה הקשה, יצחיק אותן כשיהיו עצובות, יגרום להן להבין שהן לא לבד, והכי חשוב – יסייע להן להסביר לסביבה ולחברים מה הן מרגישות ומה עובר עליהן.

"הרעיון לקומיקס הגיע מתוך צורך שלי לעבד את החוויה במדיום שהכי טבעי לי" מספרת בורץ, "בכלל לא חשבתי שיש כל כך הרבה נשים באותו מצב. הייתי בטוחה שאני היחידה בעולם. אם בהתחלה הוא נוצר מתוך הצורך האישי שלי, ככל שהתקדמתי בעבודה והראיתי את החומרים לחברות ולמטופלות אחרות, הבנתי שהמטרה שלו צריכה להיות לגרום לכך שאף מטופלת פוריות לא תרגיש לבד".

כשבורץ ובן זוגה נכנסו לטיפולי הפוריות, הם הגיעו בלי הבנה בכלל בתהליך. אף אחד לא הדריך אותם או הסביר להם מה אמור לקרות. "נזרקנו כזוג צעיר ישר למים העמוקים, והיינו צריכים להחזיק את הראש מעל המים ולא לטבוע", היא מספרת. אחרי כמעט ארבע שנים של טיפולים אינטנסיביים, של ריצה מרופא אחד לשני, של בדיקה אחרי בדיקה, פרוטוקול אחרי פרוטוקול, של כדורים שהכניסו אותה לדיכאון עמוק וחוסר הבנה בסיסי של מה לעזאזל קורה לגוף שלה ולמה היא לא מצליחה להיכנס להיריון – היא נכנסה להיריון. אך הוא החזיק עשרה שבועות בלבד והיא מצאה את עצמה במסדרונות בית החולים הדסה עין כרם בירושלים בתור לגרידה. שם היא ציירה את הציור הראשון שלה בכל התהליך הזה.

"פתאום הבנתי שארבע שנים לא עיבדתי את מה שעובר עלי", היא אומרת, "מאותו רגע התחלתי לעבוד על הקומיקס. זה היה מאוד קשה, כי הייתי במצב נפשי מאוד לא טוב. אבל שלושה חודשים אחר כך נכנסתי להיריון והדפים זרמו יותר בקלות".

"הומור שחור עזר לנו להתמודד עם הרבה מהדברים הנוראיים שעברו עלינו"

בורץ מתארת מצב נפשי לא קל ודיכאונות, אבל הספר עצמו מצחיק ממש. איך לוקחים חוויה קשה, עצובה ומעצבנת והופכים אותה ליצירה מלאת הומור?

"קודם כול, מובן שאי אפשר בלי הומור במהלך הטיפולים", היא אומרת, "זו שקיעה אטית ומתמשכת לעבר הדיכאון, וללא הומור לא הייתה אופציה לקום ולהמשיך. אני יכולה לומר שהומור, ובעיקר הומור שחור, עזר לנו להתמודד עם הרבה מהדברים הנוראיים שעברו עלינו במהלך הטיפולים.

"שנית, לא הייתה לי ברירה. כשהתחלתי ליצור את הקומיקס הוא היה מדכא מאוד. כאמור, הייתי אחרי גרידה ובמקום נפשי מאוד לא טוב. כמה חודשים אחר כך, כשכבר הייתי בהריון, פנה אלי הקריקטוריסט ניסים חזקיהו (נוסקו). הוא בדיוק הקים מגזין קומיקס וקריקטורה חדש בשם 'פרהדוקס' והציע לי לכתוב סיפור קומיקס למגזין. ביקשתי ממנו לפרסם את הקומיקס על טיפולי הפוריות שהתחלתי ליצור, ולהפתעתי הרבה – הוא לגמרי זרם. שלחתי לו את העמוד הראשון והתשובה הייתה – זה מדכא מדי. צריך להכניס קצת הומור. אז לא הייתה לי ברירה והכנסתי הומור. גיליתי שהשימוש בהומור דווקא ממש מעצים את הקטעים המרגשים יותר. ראיתי שהשילוב בין הקטעים הקשים והחזקים לבין הקטעים היותר קלילים והומוריסטיים יוצר מרקם זורם ונוח לקריאה".

איך עושים את זה בפועל? בורץ מספרת כי לקחה את כל הרעיונות שלה וניסתה לכתוב אותם מזווית מצחיקה. בכל אחד מהם בדקה אם הזווית המרגשת עובדת יותר טוב או דווקא הזווית המצחיקה. "היו קטעים שהיו בהתחלה מרגשים יותר ואחרי קריאה או שתיים הבנתי שזה לא זה והחלפתי אותם בקטעים מצחיקים", היא אומרת, "בסופו של דבר אני חושבת שהתמהיל יצא מדויק ומעביר את החוויה האבסורדית והמטלטלת הזו בצורה נאמנה למציאות. כי גם בתהליך עצמו יש קטעים שאת מסתכלת מסביב ואומרת 'די, נו, מישהו עובד עלי', וזה כל כך אבסורדי שאין ברירה אלא לצחוק".

מה החוויה הכי מצחיקה שיצא לך לחוות כאישה שעברה טיפולי פוריות?

"זכורה לי פעם אחת משעשעת שהייתי צריכה לקחת הורמונים בצורה וגינלית, והיינו בשבת אצל חברים. נכנסתי למקלחת, שמתי מגבת על הרצפה, נשכבתי על הגב ובדיוק אז נפתחה הדלת לרווחה. מתברר ששכחתי לנעול אותה. מזל שזה היה בן זוגי שלא הבין מה לעזאזל אני עושה על הרצפה. הראיתי לו את הטבליות, הוא הנהן וסגר את הדלת במהירות, ונשאר לעמוד בחוץ עד שסיימתי. דווקא הסיפור הזה לא נכנס לספר".


חששת שמישהי שלא עברה את התהליך לא תבין את ההומור?

"באופן כללי, אני חושבת שהספר מיועד למי שלא עברה את התהליך בדיוק כמו שהוא מיועד למטופלות פוריות. אני רואה חשיבות עצומה בלהבין מה עובר על מטופלות פוריות, לא רק כדי לנחם או להגיד מילה טובה, אלא בעיקר כדי לדעת מה לא להגיד ואיך לא לצאת חסרי טקט. חברה טובה שלי קראה את הספר אחרי שהוא יצא ואמרה לי שהיא זיהתה את עצמה בכמה קטעים בספר והתנצלה שוב ושוב על ההתנהגות שלה במהלך הטיפולים שלנו. עד היום היא לא מאמינה לי שהיא בכלל לא מופיעה בספר. אני חושבת שהרבה חברות ובני משפחה של מטופלות פוריות ימצאו את עצמם בתוך הספר ויגידו לעצמם 'וואלה, ככה התנהגנו', ובזכות ההומור הם אולי לא ייקחו את זה קשה, אלא ילמדו לעתיד".

"זכורה לי פעם אחת משעשעת שהייתי צריכה לקחת הורמונים בצורה וגינלית, והיינו בשבת אצל חברים. נכנסתי למקלחת, שמתי מגבת על הרצפה, נשכבתי על הגב ובדיוק אז נפתחה הדלת לרווחה. מתברר ששכחתי לנעול אותה. מזל שזה היה בן זוגי שלא הבין מה לעזאזל אני עושה"

בעקבות הקריאה בספר התחילו לחזור אלי זיכרונות איומים מאותה תקופה. כל מיני סיטואציות הזויות שאם לא הייתי עוברת אותן בעצמי הייתי בטוחה שעובדים עלי, שלא הגיוני שאני נאלצת לעבור דברים כאלה. 

"אני יודעת בדיוק על מה את מדברת. בעלי ואני עברנו כל מיני סיטואציות הזויות שבאמת אי אפשר להאמין שהן אמיתיות. ברגע שרופאת הנשים שלי אמרה לנו שאנחנו צריכים להתחיל טיפולי פוריות, מיהרתי, כמו ילדה טובה, לקבוע תור לרופא פוריות. הבעיה הייתה שלא ידעתי שצריך לבדוק המלצות ושיש רופאים טובים וכאלה שפחות, ופשוט קבעתי לרופא הראשון שהיה לו תור פנוי. טעות. אל תעשו את זה בחיים.

"הגענו אליו ומהרגע הראשון הבנו שהבנאדם לא צריך לעבוד עם אנשים. לא הייתה בו טיפת אנושיות. אבל הדבר הכי מרגיז היה שהוא הסתכל על בן זוגי ובלי להעיף מבט עלי אמר לו 'אז מה, אתה צריך שאני אלמד אותך איך לשכב עם אשתך?' זה היה נורא.

"אבל יותר גרוע מזה, לדעתי, הייתה העובדה שאף אחד לא אמר לי מה תופעות הלוואי של התרופות שאני לוקחת. בטיפולי פוריות יש המון הורמונים שנכנסים לגוף בצורות שונות – זריקות, כדורים, טבליות וגינליות ועוד – מה שמשגע לחלוטין את הגוף. הרגשתי את הנפש שלי מיטלטלת בין רצון להרוג את כולם לבין הרצון לחפור לעצמי בור עמוק ולא לצאת ממנו לעולם ולא חשבתי לשנייה שמשהו לא בסדר עם התרופות. הייתי בטוחה שזה לגמרי אני שלא בסדר. רק אחרי שלקחתי כדור מסוים שגרם לי לרצות לקפוץ מהגג, אמרתי לרופא שלי שאני לא מוכנה יותר לקחת את הכדור הזה כי הוא גורם לי למחשבות אובדניות והוא, בנונשלנטיות, אמר 'אז למה לא ביקשת להחליף?'".

"קבעתי לרופא הראשון שהיה לו תור פנוי. טעות. מהרגע הראשון הבנו שהבנאדם לא צריך לעבוד עם אנשים. לא הייתה בו טיפת אנושיות. אבל הדבר הכי מרגיז היה שהוא הסתכל על בן זוגי ובלי להעיף מבט עלי אמר לו 'אז מה, אתה צריך שאני אלמד אותך איך לשכב עם אשתך?'"

מה היה הכי קשה לך אישית כמטופלת פוריות?

"הבדידות. בגלל שהנושא היה כל כך מושתק והייתה כל כך הרבה בושה סביבו, בייחוד במגזר הדתי שממנו אני באה, הרגשתי שאני היחידה בעולם שהגוף שלה כל כך מקולקל שהיא לא מצליחה להיכנס להיריון. לא חלקתי את הרגשות שלי עם חברות ומשפחה, כי חששתי שיסתכלו עלי כמסכנה. אני בנאדם מאוד מאוד חברותי, והחברים שלי מאוד חשובים לי. רציתי חיבוק ותמיכה, אבל לא יכולתי להביא את עצמי לספר מה עובר עלי, כי הבושה הרגה אותי. במגזר שבו לכולן יש ארבעה, חמישה ושישה ילדים הרגשתי כישלון.
"כל התקופה הזו החברות שלי היו הדבר שהיה הכי חסר לי. בשנה האחרונה של הטיפולים חברה טובה שיתפה אותי בקשיים שלה להיכנס להיריון ואז הרגשתי שיש לי שותפה למסע. שיתפתי אותה בקשיים שלנו ופתאום התהליך הפך לקצת פחות בודד".

דופק הוא שלב ראשון ממערכת חרדות חדשה לחלוטין

כשאני כתבתי ספר בנושא, היה לי חשוב לסיים בסוף טוב כשלכולם ברור שנולד תינוק והטיפולים הסתיימו. לא רציתי לדכא נשים אחרות. המתנתי בסבלנות לסוף הטיפולים ורק אז כתבתי את סיום הספר. בספרה של בורץ זה לא כל כך ברור.

"אצלי לא הייתה החלטה מודעת לכתוב ספר רק כשיש סוף טוב", היא מסכימה, "ואכן הסוף של הספר אמביוולנטי ולא חד משמעי. אין שם משפחה מאושרת עם תינוק בידיים. יש דופק. דופק זה שלב ראשון מתוך מערכת חרדות חדשה לחלוטין, אבל מתישה באותה המידה. אבל הבחירה בסוף הזה דווקא – של אולטרסאונד עם דופק ולא של משפחה מאושרת עם תינוק – כן הייתה בחירה מודעת. העורכת שלי רצתה שתהיה בסוף תמונה משפחתית ואני התעקשתי שזה לא נכון. אני חושבת שהאימג' של התינוק באולטרסאונד עם פעימות הלב שלו – שאין אישה שעברה את זה שלא שומעת אותן בראש כשהיא קוראת את הספר – כל כך הרבה יותר חזק ומשמעותי מאשר משפחה עם תינוק.

"וגם מהצד השני, הצד של מטופלות הפוריות ללא תינוק, האימג' הזה מעורר תקווה אבל לא קנאה. לראות משפחה עם תינוק ישר מקפיץ מטופלות למצב מגננה, ואיור של תינוק באולטרסאונד יותר קל לעיכול עבורן כי הוא לא חד משמעי וסופי".

כשכתבתי את הספר שלי, הייתי מרוכזת רק בעצמי וברגשות שלי כאישה. אהבתי מאוד שבספר שלך את חושפת קצת גם את בן הזוג. מה הוא חשב על הספר ועל זה שאת חושפת את הסיפור שלו? 

"בעוד שאני בנאדם חשוף מאוד ורואה ערך גדול בשיתוף, בן זוגי אדם פרטי מאוד. היה לו קשה לראות את הסיפור האישי שלנו פרוש ככה, ואת הדמויות שלנו מתוארות בצורה מוחשית, אבל עם זאת הספר ריגש אותו מאוד – והוא לא מתרגש בקלות – והוא הבין את החשיבות שלו למטופלות אחרות ולזוגות שנמצאים בתהליך הזה.
"הוא כל הזמן אמר שזה הסיפור שלי יותר משלו, שאני עברתי את כל הזריקות, ההזרעות, השאיבות, ההחזרות, מצבי הרוח, התקפי הדיכאון, ושהוא מרגיש שהוא היה שם רק לתמוך מהצד, אבל בעקבות הספר הוא הבין את הצד שלי יותר טוב וזה גם חידד לו את העובדה שאמנם עברנו את המסע הזה יחד, אבל החוויות שלנו היו כל כך שונות, וזה המסע שלו בדיוק כמו שזה המסע שלי".

"יבוא בקלות – מיומנה של מטופלת פוריות" // רעות בורץ
הוצאת שפת אם
עורכת: נאווה בני
להשיג באתר, בחנויות הספרים "סיפור פשוט" ו"מגדלור" בתל אביב ובחנות של מוזיאון הקומיקס בחולון.