דנית פרייפלד (39) מחולון עובדת כסוכנת ביטוח בעסק משפחתי, לומדת רישוי ביטוח פנסיוני מטעם משרד האוצר – וגם מחפשת אם פונדקאית בישראל, שתהיה מוכנה לשאת את עוברה של אישה רווקה ללא ילדים. לאחר שחלתה בסרטן מסוג ליפוסרקומה בירך, שגרם לה לנזק בלתי הפיך. כעת התקווה שנותרה לדנית היא לזכות בתואר "אמא" ביום מן הימים.

"לא באמת הבנתי את ההשלכות בזמנו"

"אני עצמאית ומתפקדת לחלוטין", חשוב לפרייפלד להבהיר עם תחילת השיחה, "יש לי סביבה ומשפחה תומכות מאוד, וכיום אני פעילה ומתנדבת בארגון 'לתת' למען ניצולי שואה, ומלווה חולים בשלבים שונים של המחלה בעמותת 'חלאסרטן'. אבל לא תמיד זה היה ככה", היא מסבירה, ולוקחת נשימה עמוקה לריאות. "בגיל 21 גילו אצלי גוש סרטני בירך, ועברתי סדרה ארוכה של תהליכים כירורגיים ופולשניים, שבדיעבד היו מיותרים והביאו לא מעט נזק. בשלב הזה נאלצתי לוותר על כל התוכניות לעתיד שהיו לי, למשך כמה שנים טובות".

פרייפלד מספרת שמאז ומתמיד רצתה ללמוד פסיכולוגיה ולעבוד כפסיכולוגית ילדים. "זה היה החלום שלי", היא מסבירה, "ואחרי הצבא נרשמתי לקורס פסיכומטרי וללימודים במקביל, כשלפתע התחיל הסיפור עם הרגל – ולקח שנה שלמה עד שקיבלתי אבחנה נכונה לגבי הסרטן. לאחר מכן, חוויתי שנתיים של אשפוזים וניתוחים, ולא הייתה לי ברירה, אלא לוותר על הלימודים. עברתי מספר גדול של ניתוחים בירך ובברך, כימותרפיה והקרנות – ותוך כדי, כל מה שיכול היה להשתבש – השתבש, כולל שברים והידבקויות לאורך הירך והברך".

דנית בשיקום (צילום: באדיבות המשפחה)
לומדת ללכת מחדש - בבי''ח שיקומי ''רעות'' ת״א | צילום: באדיבות המשפחה

פרייפלד מספרת שבמהלך הניתוחים הוציאו לה חלקים בשריר הארבע-ראשי, ומאז היא נותרה עם מגבלה משמעותית ברגל, כתוצאה מההידבקויות. "לא יכולתי לכופף את הברך בכלל, היא הייתה מקובעת. אני רציתי לפתור את זה, אז ניסיתי הכול – מסגרת שיקומית, פיזיותרפיה, הידרותרפיה, ניתוחים – אבל שום דבר לא עזר. נאלצתי להתחיל לקבל את העובדה שזה משהו קבוע, שכבר לא ישתנה. זה תהליך ארוך שהיה לי קשה איתו, ובמשך שנים הרגשתי אבודה. גיל 21 זה בדיוק השלב שבו אתה בונה את עצמך, ופתאום כל התוכניות שלי השתנו. בתוך המחלה, אתה פשוט עושה את מה שצריך בשביל להישאר בחיים, ולא באמת הבנתי את ההשלכות בזמנו".

"רק מחכה שזה יקרה – ואהיה אמא"

דנית מספרת שרק אחרי שסיימה את ההליך הרפואי, היא התחילה לעבד את הדברים שעברה, ולהבין מה מידת הנזק שהצטבר בגופה. "עד היום, משום שהרגל מקובעת, למעשה אי-אפשר לכופף אותה. זה מגביל את ההליכה ואת הישיבה שלי, ולא בכל מקום אני יכולה לשבת. למשל בקולנוע או בתיאטרון זה בעייתי, ואני צריכה לשבת בשורה הראשונה שבה יש מרווח. כך גם לגבי רכבים וטיסות. בנוסף, תבנית ההליכה שלי השתנתה, יש לי צליעה קלה שעם הזמן השפיעה לי על עמוד השדרה ועל האגן, והחלתי לסבול מפריצות דיסק חוזרות. אומנם בסוף, עם השנים, הגוף מסתגל להכל – אבל בהחלט הייתה הידרדרות שנבעה מהטיפולים שעברתי, ההקרנות, הניתוחים והכימותרפיה שפגעו בי קשות. עד היום יש לי תחושה של נימול ברגל, זה מאוד לא נעים, ויש כאב כרוני בכל הגוף בגלל חוסר האיזון שנוצר. אבל אף פעם לא רציתי להיות תלויה בדבר, אז עברתי גמילה מתרופות ולמדתי להקיף את עצמי בכמה שיותר כלים טבעיים להתמודדות, כמו תרגילים ונשימות".

בעשור האחרון פרייפלד החלה לעבוד בסוכנות הביטוח המשפחתית עם אביה ולחזור לשגרה, כשלפתע, לפני 5 שנים, היא מספרת שהמצב ברגל החל להידרדר שוב, והיא נאלצה לעבור עוד שני ניתוחים. "קרו בעצם תהליכים טבעיים בגוף, בגלל ההקרנות, שהובילו בין היתר להיחלשות העצם. אחרי הניתוח האחרון, שנכשל נחרצות, נשברתי בצורה הכי קשה שיש – היו לי כבר הרבה ציפיות מהניתוח, והיה קשה להתמודד עם העובדה שזה לא צלח. עם זאת, בסוף הצלחתי להקים את עצמי, ואחרי תהליך ארוך של שיקום הבנתי שניסיתי הכול – ועכשיו צריך להתחיל לחיות. אחרי הניתוחים הייתי צריכה ללמוד מחדש ללכת, והמטרה שלי הייתה לצעוד בלי עזרים, בצורה עצמאית ומלאה. אפשר להגיד שבמשך שנים התנהלתי ככה – אז מי שמסתכל עליי היום, לא יודע שיש לי בכלל בעיה עם הרגל".

פרייפלד מספרת שעד לפני שנתיים היא אומנם הייתה בתהליך של שיקום, אבל אחרי הניתוח האחרון היא חוותה נקודת מפנה משמעותית בחייה. "כיום אני כבר נקייה מסרטן, אבל עד אז הייתי כל הזמן עסוקה בחיפוש אחרי פתרונות לשיפור החיים שלי – ולא התחלתי בעצם לחיות את החיים עצמם. יום למחרת הניתוח האחרון, נרשמתי ללימודים והתחלתי לבדוק את הנושא של היריון. מאז ומתמיד רציתי להיות אמא, ולצערי הרב עד לפני שנתיים לא יכולתי לעשות את זה. היום אני כבר נמצאת שם לגמרי, ורק מחכה שזה יקרה – ואהיה אמא".

המסע להורות

דנית מספרת שרגע לפני שהחלה כימותרפיה, עברה סבב אחד של שימור פוריות, ובו הוקפאו עבורה עוברים וביציות. "לפני שנתיים חזרתי ליחידה להפריה חוץ-גופית, כדי לראות מה קורה עם הביציות שהקפאתי. עשו לי בדיקות מורחבות שלא עשו לי בזמנו, ואז הומלץ לי לעשות תהליך של שימור פוריות מחדש. חשוב להגיד שבכל התהליך הזה, לא חשבתי לרגע שלא אוכל להיכנס להיריון. כשסיפרתי לרופא פוריות על הרקע הרפואי שלי, הוא אמר שצריך להתייעץ עם אונקולוגית ועם מרפאת היריון בסיכון. אחרי חודשים ארוכים של התייעצויות, ההחלטה הייתה שצריך תהליך של פונדקאות, בגלל כל גורמי הסיכון הבריאותיים. אין לי בעיה בפוריות עצמה, אבל להחזיק את ההיריון עלול להיות מסוכן עבורי".

פרייפלד מודה שגם את הבשורה הזו לקח לה זמן לעכל, אבל היה לה ברור שזה הצעד הנכון. "משם יצאתי למסע חיפושים אחר אם פונדקאית, והייתי צריכה קודם כל לפענח איך בכלל עושים את זה. מהר מאוד הבנתי שזה תהליך מאוד לא ברור, ושאף אחד לא יודע בעצם לאן להכווין אותי. אז התחלתי לברר לאט-לאט באינטרנט ובקבוצות בפייסבוק, ויום אחד קיבלתי טלפון ממשרד הבריאות, שהפנו אותי לכל מה שצריך לעשות. החלטתי לבצע את הפונדקאות בארץ כי זה מרגיש לי הכי טבעי ונכון. זה תהליך מפוקח שנעשה תחת החוק, שבא להגן על כל הצדדים. נשים בארץ לרוב נכנסות לתהליך הזה ממקום אלטרואיסטי של נתינה ופחות ממצוקה כלכלית, והן עוברות בדרך בדיקות, גם פסיכולוגיות. יש חיבור אישי עם האם הפונדקאית, וזה מאוד חשוב לי. זה לא כמו לעבור את התהליך במדינה זרה, ובשלט רחוק".

כמות הזריקות וההורמונים בכל סבב של טיפול Ivf (צילום: באדיבות המשפחה)
צילום: באדיבות המשפחה

בנוסף, דנית מספרת שבלא מעט מדינות כיום לא מאשרים פונדקאות לאם יחידנית, למעט בארצות הברית, שם העלות גבוהה מאוד. "גם כאן בארץ התהליך הוא לא זול, והמדינה מסבסדת רק את שאיבת הביציות והקפאת העוברים, בשל מצב רפואי. אבל כל התהליך של פונדקאות הוא פרטי, וזו עלות כלכלית אדירה. צריך ממש לגייס כספים בשביל זה, ולפעמים המשמעות משתקפת בבחירה בילד או בדירה. ומה שהכי קשה, זה שהתהליך הזה אפילו לא מבטיח לך ילד – כי עלולים להיות סיבוכים או לידות שקטות ואפילו הפלות, ואז צריך בעצם להתחיל את הכל מחדש".

לאחר שקיבלה אישור לעבור את הליך הפונדקאות בארץ, פרייפלד מספרת שעברה סדרת בדיקות, גם פסיכולוגיות, והחלה בתהליך של חיפוש אחר אם פונדקאית. "פניתי לכל מיני סוכנויות ומלוות עצמאיות, והבנתי שזמן ההמתנה יכול לקחת שנה וחצי ואפילו יותר. לאם יחידנית הרבה יותר קשה למצוא פונדקאית, כי הרבה נשים מעוניינות לעבור תהליך כזה עבור זוג בלבד. זה הופך את המצב להרבה יותר קשה, ולכן המליצו לי לפרסם פוסט בפייסבוק, ולהתחיל לחפש בעצמי. זה מה שעשיתי בתחילת השנה, ופנו אליי לא מעט נשים. זה מאוד ריגש אותי לראות שיש היענות, אבל לצערי הרב חלק גדול מהנשים שפנו אליי לא עומדות בקריטריונים שהוועדה דורשת, כמו גיל לא מתאים ומספר לידות. הפונדקאית יכולה להיות עד גיל 39 במעמד החתימה על ההסכם, ומספר הלידות שלה צריך להיות אחת לפחות, ועד לארבע. הקריטריונים בארץ הם קצת יותר נוקשים ממדינות אחרות, והרבה נשים רוצות לעזור אבל לא יכולות. בעיניי, זה הדבר הכי יפה שאישה יכולה להעניק לאדם אחר – להפוך אותו להורה, זה כל-כך לא מובן מאליו. הייתי שמחה מאוד למצוא מישהי כזאת בארץ, שתיכנס איתי למסע הזה, ותלך איתי יד ביד".

מתוך הניסיון האישי שחוותה, דנית פונה לאוכלוסייה הנשית באשר היא, ורוצה לבסוף להעביר אליה מסר אחד: "לדעתי, כל אישה שיודעת שהיא רוצה להקים משפחה באיזשהו שלב בחייה, צריכה ללכת לקבל מידע מהרופאים, ויפה שעה אחת קודם. חשוב להיבדק מוקדם ולדעת מה המצב הרפואי שלך, כי עם הגיל, הפחת בפוריות הוא מטורף. אני התחלתי את תהליך שימור הפוריות מחדש בגיל 39, כשהביציות שלי כבר לא איכותיות וכמותן מועטה. כל עובר שיוצא מהן – זה כמו לאסוף יהלומים, זו עבודה קשה ואפשר רק להתפלל שיתפתח מזה ילד. לכן, חשוב שכל אישה תדע מה מצבה הבריאותי, כדי שתוכל להחליט איך להתנהל בעתיד. לדעתי, משרד הבריאות צריך לסבסד את הבדיקות האלה, עבור כל אישה מגיל 30 שרוצה יום אחד להיות אמא. זה כמו תעודת ביטוח, ואני אומרת את זה כסוכנת ביטוח – אם הייתי יודעת פעם את מה שאני יודעת היום, היה הרבה יותר סיכוי שיהיו לי ילדים בעתיד".