כשהייתי מאושפזת בבית החולים לאחר הניתוח הקיסרי שעברתי, נכנסה אל חדרי אחות חביבה והזמינה אותי להשתתף בהדרכה בחדר הסמוך. נושא ההדרכה – טיפול בתינוק בחודשים הראשונים לחייו. תחילה שקלתי לוותר אבל לאחר שניה בדיוק נזכרתי שאין לי מושג מה אני אמורה לעשות עם אבישי כשאחזור איתו הביתה.
כמו נשים רבות עשיתי טעות ובתקופת ההריון התעניינתי, קראתי וחקרתי אך ורק על ההריון והלידה והתעלמתי לחלוטין מהעובדה שאחרי הלידה ממתין לי עולם שלם של חוויות ופעולות שמעולם לא התנסיתי בהן ושכדאי לי מאוד לדעת עליהן קצת יותר...
ביקשתי מאחותי שבאה לבקר אותי שתשמור על אבישי ונכנסתי להרצאה מפוחדת.
"את האמא, כבר תדעי מה לעשות", הלחיצה אותי האחות
בחדר התאספו כתריסר נשים עייפות ומבוהלות שכנראה גם הן הבינו שהתינוק לא מטפל בעצמו (לפחות לא בשלב זה) ושעליהן לקחת אחריות על גורלן ועל גורל תינוקותיהן. אחות ובידה בובת תינוק הדגימה לנו כיצד לרחוץ את התינוק, כיצד עלינו להחזיק אותו, כיצד לגזור לו ציפורנים, כיצד מודדים לו חום ועוד פעולות שונות ומשונות הקשורות לשגרת חייו של התינוק.
לאורך כל ההדרכה ישבתי בשקט וניסיתי להפנים את ההסברים, אבל הדבר שהדאיג אותי יותר מכל היתה התשובה של האחות כמעט לכל שאלה שנשאלה: "את האמא. את תראי שאת תדעי בעצמך מה לעשות".
איך יודעים שהתינוק לא מרגיש טוב? איך יודעים שלתינוק יש חום? איך יודעים שלתינוק כואבת הבטן? שוב ושוב – עונה האחות את אותה התשובה כשחיוך ענקי נפרש על פניה - "את האמא. את תרגישי".
בתור מישהי שהצליחה להביא את הקקטוסים שבמשרדה לכדי התייבשות, הבנתי שאני לא יכולה לקבל את התשובה הזו. אני חייבת לקבל תשובות מדויקות יותר. להפתעתי על אף מאמציי לא הצלחתי למצוא כאלו ומלאת חששות חזרנו בעלי, אני והתינוק הביתה.
"אלוהים, תעשה שהוא לא יהיה חולה לעולם"
בכל תקופת התבגרותי שמעתי את סיפוריה של אמי, איך בצעה בי "היימליך" ובכך הצילה את חיי כשנחנקתי מתפוח, כיצד בגיל חודשיים קדחתי מחום וסבלתי מהתכווצויות ורק בזכות קור הרוח שלה היא הכניסה אותי מיד לאמבטיה של מים קרים עד שהגיע הרופא וחיי ניצלו, כיצד סבלתי מברונכיט וקוצר נשימה כך שמידי פעם הייתי נחנקת ומאבדת את ההכרה והיא תמיד הייתה לידי בכדי להציל אותי.
הסתכלתי על אבישי הקטנטן (בקושי שני קילו ביום השחרור מבית החולים) והתפללתי לאלוהים "הלוואי והוא לא יהיה חולה לעולם". אין סיכוי שאני אצליח לעשות דברים כאלו. אני לא בנויה לזה.
כשלושה שבועות לאחר השחרור מבית החולים זה קרה. החזקתי את אבישי בידי ופתאום הרגשתי משהו מוזר. נדמה היה לי שהוא חם. באותו הרגע הבנתי את כוונת האחות בבית החולים. אני לבד, ככה סתם, בלי שאיש יסמן לי הרגשתי שינוי בהתנהגות שלו, הבכי היה שונה וחום גופו לא היה כרגיל. הבנתי שאבישי חולה.
מה לעזאזל עושים עכשיו? איך מודדים חום לתינוק?
הילד עם חום: תוך שנייה ארזנו תיק וטסנו לקופת חולים
בעלי הביא את המדחום. זכרתי מההדרכה בבית החולים שהבדיקה האמינה ביותר היא בפי הטבעת. אנחנו מעקמים פרצוף "זה בטח יכאב לו..." ובוחרים לבדוק את החום בבית השחי. אבישי לא אוהב את זה בלשון המעטה ומתחיל לצרוח צרחות איומות. 38 מעלות. בתוך שניה אנחנו אורזים תיק ונוסעים במהירות אל קופת החולים.
הייתי בטוחה שבקופת חולים כל הנוכחים יתרגשו מבואנו, בכל זאת, אני אוחזת בתינוק בן פחות מחודש שצורח ללא הרף, אני לבנה כסיד ומבוהלת ובעלי מחזיק תיק ענקי שלא היה מבייש זוג תרמילאים בדרך לדרום אמריקה.
אבל לא כך הם פני הדברים. יש תור, אנחנו לא מופיעים בו וצריך להמתין. בסוף רק בגלל הצרחות של אבישי והבכי שלי, הכניסו אותנו אל הרופא לפני כולם. הרופא מפשיט את אבישי, בודק, מתבונן שואל מספר שאלות ולאחר מכן משחרר אותנו הביתה עם הסבר על כמות האקמולי המתאימה לתינוק כבן חודש שעלינו לתת לאבישי במידה והחום מוסיף לעלות.
למחרת אבישי מתנהג כרגיל, כאילו כלום לא קרה מעולם. נשמתי לרווחה וחשבתי לעצמי שמעכשיו הכל יהיה פשוט יותר. הפעם הראשונה היא הקשה ביותר. מעודדת משהצלחתי לזהות בעיות אצל אבישי, חזרתי לרופא במהלך שלושת החודשים הראשונים לחייו של אבישי לפחות 10 פעמים.
היום, במבט לאחור, אני יכולה לחלק את המקרים לשני סוגים:
1. המקרים בהם אבישי באמת היה חולה:
סימני המחלה: צינון קשה, שיעולים, חוסר שקט, קושי לישון בעקבות גודש באף, חום.
תשובת הרופא: אין מה לעשות. אין מה לתת לתינוק בגיל הזה. רק מי מלח, קצת אינהלציות, אמבטיות פושרות ואקמולי במקרים שהחום באמת עולה.
יעילות הטיפול: מי המלח עזרו בעיקר להרגעת המצפון שלי, שהנה אני פועלת ועושה משהו למען אבישי. האינהלציות לא יכלו לפעול את פעולתן כיוון שאבישי צרח וצרח כשרק הפעלתי את המכשיר ולצערי נכנעתי לו ברוב הפעמים וויתרתי לו עליהן. האקמולי – הוריד את החום ביעילות.
2. המקרים בהם רק חשבתי שמשהו לא בסדר עם אבישי:
"גברת ברנע, אין שום בעיה עם הטבור של אבישי. זה נורמלי לחלוטין".
"גברת ברנע, כנראה שהעור שלו יבש, אין צורך להיבהל, פשוט תמרחי לו שמן תינוקות על האזורים הבעיתיים".
"גברת ברנע, יציאות רכות לא נחשבות כשילשול או קילקול קיבה. תהיי רגועה בבקשה".
"גברת ברנע, הפריחה הזו היא פריחה רגילה שמגיעה לאחר שלתינוק היה חום. זוכרת? דיברנו על זה כשהיית כאן אתמול".
"גברת ברנע, את אישה מאד נחמדה, אבל אולי כדאי להוריד את מינון המפגשים בינינו. אני אדם נשוי..."
לאחר שנתיים: "עזוב, זה יעבור לבד"
בעלי "נראה לי שיש לאבישי חום. לקבוע לו תור לרופא?"
אני: "לא. תן לו אקמולי".
בעלי: "הוא גם משלשל".
אני: "יעבור לו".
אחרי שלושה ימים זה באמת עבר.
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן
לטור הקודם של מאירה: למה כולם מתעקשים להעביר אליי מוצרי תינוקות משומשים