אחרי הילדה של דריה, הגוף שלי נכנס כנראה לשוק נפשי או גופני או שהוא פשוט לא יצא מהטראומה של הלידה. למען האמת אין לי הסבר רפואי מדוייק, שכן גם הרופאים לא מצאו את הבעיה, אבל דבר אחר אני יודעת להגיד בוודאות - כמה שניסינו להיכנס להריון בחמש שנים שחלפו מאז שדריה נולדה - זה ממש לא הלך.
אני מודה שבהתחלה זה אפילו די שימח אותי שזה לא הולך כי ממש פחדתי לעבור שוב פעם לידה כל כך קשה. אבל מאז שדריה הייתה בת שנתיים, וניסינו להיכנס להריון שוב - אחרי חודשים אחרי של ניסיוניות - התחלנו להבין שאנחנו בסוג של בעיה. החודשים הפכו לשנים ונאמר לנו שזה כנראה כבר אבוד ומוטב שנשלים עם העובדה שתהיה לנו רק ילדה אחת.
דריה היא ילדה מקסימה, בריאה מלאת שמחת חיים ואהבה שנהנית מתשומת הלב של כולנו. אני קיבלתי את הפסיקה בסדר יחסית – השלמתי עם הידיעה שתהיה לי בת אחת והתמקדתי בה. אבל בן זוגי המקסים היה בגישה אחרת. הוא ממש לא קיבל את זה, והמחשבה שנהיה הורים רק לילד אחד גרמה לו לצער גדול. הוא האמין שאנחנו צריכים להמשיך ולנסות. והוא צדק. כי כך הגיעה אלינו נועה.
אני לא יודעת מה היה שם שזה פשוט קרה, אבל ממצב של השלמה כמורה שאני אהיה אמא לילדה אחת - יצא שפשוט שחררתי את כל התסכול שנצבר עם השנים ואת הציפייה הגדולה. פתאום, פשוט שכבנו כי רצינו לשכב וליהנות מסקס טוב לשם הסקס ולא לשם יצירת ילדים. כך בדיוק נועה נוצרה. מאהבה גדולה. כך היא גם נולדה - תוך חצי שעה, שלוש לחיצות, בלידה קלה מהירה ובהחלט חוויה מתקנת.
אלא שאז, בדיוק כשהתחלתי להתרגל למציאות החדשה של אמא לשתיים, גיליתי לתדהמתי שאני שוב בהריון. בפעם השלישית, כשנועה הייתה בת שנה. יריב היה כמובן בשמיים. הוא היה בטוח שהנה מגיע הבן שהוא כל כך רוצה ומייחל לו. הוא טען שזאת ברכה ענקית וזכות שקיבלנו אחרי כל השנים הקשות שעברו עלינו בניסיונות המרים והכושלים.
אבל אני קפאתי. לא שמחתי כלל ובעיקר הרגשתי שיהיה זה חוסר אחריות מצידי ללדת ילד שלישי, על אף ההיסטוריה שלנו. אני פשוט לא מסוגלת בשום בחינה שהיא - לא נפשית, לא פיזית ובטח שלא לוגיסטית. הרי אין לי עזרה בכלל, הכל ייפול עלי ואני לא מסוגלת לעמוד בזה. הפער בין שנינו גרם לקרע נוראי. יריב התחנן בפניי, הבטיח לי הרים וגבעות, הפעיל את אבא שלי שהסביר לי שזה אסור על פי ההלכה, אבל עמדתי מול כולם וחשבתי אחרת. בתוך כל ההמולה הרגשית המטורפת שהייתי בה, הקשבתי לקול של של עצמי ובחרתי לעשות מה שנכון לי ועבורי.
יש ימים שאני חושבת על ההפלה שעשיתי ונורא מצטערת. כל כך קשה לי עם העובדה שבחרתי להפיל משהו חי שהתחיל לגדול לי בבטן. יכול היה להיות לנו עכשיו בן מקסים או בת מקסימה. אין בחירה יותר קשה ומורכבת מהבחירה הזאת. ובכל זאת עשיתי אותה.
אומרים שבסוף החיים אנחנו מצטערים על הדברים שלא עשינו ולא על מה שכן בחרנו לעשות. אז אצלי המשפט מאוד לא חד ומדויק. תלוי באיזה יום שואלים אותי. יש בי צער גדול על ההחלטה להפיל את הילד השלישי שלא יהיה לי. זה שהגיע בקלות ובפתאומיות. ויש לי חמלה והבנה ענקית עלי ועל הבחירה שעשיתי. אני חצויה מאוד בנושא. אבל המעשה נעשה. אני מאחלת לעצמי ללמוד לחיות עם הבחירה שלי ועם עצמי בשלום.